האופוריה ששררה סביב הישגי הספורטאים האולימפיים של ישראל השבוע היא תמונת בסיסה החולה של תרבות הספורט ההישגי בישראל
מאת:יאיר בן עמי
כל גוף תקשרת בוחר כיצד להציג את הנושאים אותם הוא מסקר. אין זה משנה אם אלו חדשות, אומנות, ספורט או ממון. לעיתים הבחירה באה מתוך כוונה לקדם או למדר ובמקרים שכיחים גם אי יכולת, של מקבלי ההחלטות, לראות את התמונה המלאה מובילה את סדר היום שלהם.
מקבץ שמות לעמודים המעניקים את הבמה לענפי ספורט כדורגל או כדורסל:
• ענפים נוספים
• עוד ספורט
• ספורט אחר
מזיכרוני אוכל לשלוף גם כמה שמות שנעלמו כמו:
• ספורט אולימפי
• ענפים אחרים
• ענפים קטנים
מה זה קטן או גדול?
תחת כל ההגדרות האלו מסוקרים במשך שנים רבות ענפי ספורט שמשום מה מוגדרים במקומותינו לא פעם כ"קטנים". מהם ענפים לא קטנים, לפי אלו המגדירים אותם כ"עוד", "נוספים" או "אחר"? כדורגל, כדורסל, טניס…
מה קובע את גודלו או קטנותו של ענף ספורט? האם ההישגיות או אולי מספר המתעניינים בו? אבל מכאן חייבים לגזור שאלה נוספת: מה קובע את גודל האוכלוסייה המתעניינת בנושא?
מרתון תל אביב, כ- 30,000 משתתפים, זה ענף ספורט קטן או אחר? (צילום בית ספר ג'ליץ')
כשגיליתי את עולם הריצה אחת השאלות ששאלו אותי, כמעט כל הסובבים אותי שלא נהגו לרוץ להנאתם או הישגם, הייתה: "למה אתה עושה את זה?". התשובה שלי הייתה מאוד לא מקורית ולמרות היותה מאוד יהודית בעצם התשובה בשאלה, "גנבתי" אותה מספר הריצה של ג'יימס פ פיקס: "אני לא יודע למה אתם לא עושים את זה?". אני לא מתחייב על הדיוק בציטוט אבל זה מה שחשתי אז. אלו היו שנים בהן מהפכת תרבות הספורט בתקשורת הישראלית הייתה בשיאה ולא למקום חיובי.
25 שנים מאוחר יותר, בשיחה עם קולגה, שוב חזרנו לשאלה שהוא העלה על מקום של, כל אחד, מענפי הספורט בתקשורת הישראלית ולהכרה כי פעם כל ילד בישראל ידע מי הוא דרור פולק. כוכבו, של אלוף טניס השולחן הישראלי, זרח מאמצע שנות השבעים ועד אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. הוא הדוגמא הקלאסית למהפכה שעברה התקשורת ביחסה לספורט. עד כדי כך הייתה עמוקה המהפכה עד כי היום אני מוצא עצמי מסביר לרבים (כולם אימצו את הספורט כתרבות פנאי ברמת הקיצון) איך ייתכן שאני מאוהב בטריאתלון או אופניים ויכול לקבל צמרמורות עונג מצפייה בריצת מרתון או 3000 מכשולים ובאותה מידה להתרגש לקראת אליפות אירופה בכדורגל, שתחל בשבוע הבא.
ככה מאבדים פרופרציה
השבוע היו לא מעט נציגי אותם ענפי ספורט "קטנים", "אחרים" במרכז ההתעניינות וברמת האופוריה. אלוף אירופה בשחייה, מדליות בג'ודו, גביע עולם בגלישה. לפתע הספורטאי הישראלי הוא אלוף אירופה ואנחנו בכלל מהמזרח התיכון.
ההתרגשות שאחזה השבוע, בגופי תקשורת רבים, גרמו לקהל לא קטן להצטרף למעגל האוהדים, בעלי הציפיות להישגים, של ומהספורטאים שהיו בכותרות. על רקע פגרת ליגות הכדור האהובות על זמן המסך, עמודי העיתון וגלי האתר, כמו גם עוד כמה הופעות לא נעימות של נבחרת הכדורגל, תבוסה של נבחרת הנוער בכדורגל ושחקן שח שהוכיח שוב שאנו (כמעט) הכי חכמים בעולם, זה היה מתבקש אבל מעל לכל זה עושה עוול נורא לענפי הספורט האלו בכללם ולאותם ספורטאים בפרט. לא לכולם אך לרובם.
יש צדיקים
הספורטאים הם הצדיקים היחידים במה שהתרחש השבוע. להיות אלוף אירופה, מנצח גביע עולם או כל סבב יבשתי או עולמי אחר, תמיד ייחשב כקצה ההישגיות. ספורטאים הישגיים הרוצים הכרה במאמציהם ומדליה, על אחת כמה תואר אלוף, הם החותמת הטובה ביותר לרלוונטיות שלהם.
הבעיה נוצרת כשהקול השפוי, זה המעיד על עובדות, אינו רלוונטי. דחיקת הקולות האומרים את מה שהפך בתוכנית "מצב האומה" לפינת ה: "כן אבל" היא החלק העצוב והמכשיל את תרבות הספורט שלנו. אסור לספר את הכל כי זה מקלקל את השמחה.
עובדות לא יחריבו שמחות.
העובדה שכ 70% מהמדליות האולימפיות מושגות על ידי ספורטאים שאינם מאירופה, שאליפויות ועוד כלים להשגת כרטיסים למשחקים האולימפיים, אינן בעלות עומק איכותי דומה לשנים שאינם אולימפיות היא אמירה חתרנית, משביתת שמחה ועוכרת ישראל. אפשר ממש לחוש באווירת ה"הסו לכם קנאים שאינם יודעים פרגון מה הוא" מוטחת על מי שמעז להראות את התמונה במלואה.
אין עוד מקום בעולם בו הספורט בגילאי הילדים והנוער מכוון הישגיות כפי שזה בישראל. אין עוד מוקם בעולם בו יעשה עליהם כה קיצוני על מאמן נבחרת נוער בגלל תבוסה ובאותה מידה אין עוד מקום בעולם בו ספורטאים בגיל נוער יזכו לחשיפה כה גדולה משום שניצחו במשחק ידידות או תחרות דרג ראשון, אבל לנוער.
ריצת הלילה של נייקי בתל אביב 2012, 15,000 משתתפים
בנוער בונים את הספורטאי, יאמר לכם כל מאמן מתחיל באירופה או בארה"ב ובכל מקום בעל חשיבה בריאה. ההישגיות משנית וכמעט חסרת חשיבות, אם בכלל, בגילאי הילדים. בצד השני של הקיצוניות זה ההצלחה של ספורטאי קבוצות הגיל המבוגרים. זה נהדר, זה מקסים, זה מרגש מאוד, אבל זה לא ספורט ברמת המצדיקה לצאת מפרופורציות.
קשה לנו שלא לצאת מפרופורציות. זה לא רק בתרבות הספורט שלנו אלא בכל אורחות חיינו. תרבותנו היא לצאת מגדרנו או לרדת שאולה. אנו חייבים להגדיר את הטוב ביותר, בדיוק כפי שאנו חשים צורך עז להגדיר את הגרוע מכל. משהו, מובנה עמוקות, בגנים התרבותיים שלנו ייצר את זה. מבחינתה של תרבות ישראלית לא יכול להיות ששחר צוברי הוא גולש מעולה ובאותה מידה נמרוד משיח מעולה. העובדה כי התחרות בניהם הוכרעה על קו הסיום לא תבלבל אף אחד וגם הסיכוי שזה היה יכול להיות הפוך לא באה בחשבון מושגי התרבות שלנו.
אחר וזכות קיום
באין ספור שיחות, עם ספורטאים ישראלים הישגיים, שמעתי את אותה תחושה – יש אחד ומיוחד והשאר פשוט אינם. זה לא הם המציאו את זה אלא מה שהם חשים שמקרינה כלפיהם המערכת האמונה על הענקת הכלים שיסייעו להם להיבנות ולעבור את השלב בין ספורטאי כישרוני, משקיע מרצון ואמונה, לספורטאי תחרותי בהמה הגבוהה ביותר- כספורטאי על.
מכאן הדרך קצרה למקום בו יש זכות קיום לאחד וזכות קיום בשוליים, או כלל לא, לאחר…ענף הספורט האחר…במה הוא אחר? באהבה של מישהו אליו? ברלוונטיות שלו? הרי באהדת הקהל לא לא ממש אחר אחרת כיצד תסבירו כי כמה מאירועי האופניים, הטריאתלון ובטח הריצות הארוכות מושכים הרבה יותר קהל מאשר משחק כדורגל או כדורסל בישראל? וכן, אם מישהו תוהה, 14,950 מכלל 15,000 המשתתפים בריצת הלילה של נייקי בתל אביב הם קהל שבא להשתתף. בריצה רוב המשתתפים ממש משתתפים ולא רק יושבים וצופים.
אם הכדורגל הוא הכי חשוב, יש מקום גם לכדורסל והטניס מלקט את הפירורים אז מה נשאר לאלוף אירופה בשחייה? הציפיות המוגזמות נשארו לו, ואפילו כשהוא אומר את זה מעטים הקשיבו לו כי מה פתאום לקלקל את השמחה?. מאותה גישה אם יש ספורטאי שניצח אין מקום לבא אחריו מזהו בסיס הכישלון בבניית עומק איכותי בשדה המתחרים הישראלי, של כל ענפי הספורט, ומכאן שהצלחה של ספורטאי ישראלי היא למרות ולא בזכות.
חזרה למציאות
בבוקר הראשון של יוני 2012 אני מתכוון להיות על שפך הירקון ולצפות במאות אנשים חותרים, רצים ומדוושים בסירות ולאורכו של הנחל בטבורו של מרכז ארץ זבת. באירוע GO ירקון אצפה באנשים שעושים ספורט הישגי, תחרותי, לא רק כשלא משלמים להם אלא שהם משלמים הרבה מכספם כדי לעשותו. אלו הם ספורטאים טהורים הנענים לאתגר הספורטיבי, הישגי, משום אהבתם לספורט. הם כנראה ברמה עולמית של דרג שני או שלישי (חלק מחותרי הקיאק) או ברמה בלתי מדורגת (רבים מהרצים). במקביל יהיו עוד מאות ספורטאים שיתחרו באופניים וטריאתלון, מהצפון ועד למרכז ולאורכו של כל סוף השבוע.
על האירועים האלו ידעו רק מי שבאמת מתעניינים בהם. מנצחי התחרויות האלו לא יזכו למשהו שהוא אפילו קרוב לכבוד לו הם ראויים. מצד שני הספורטאים האלו יתקשו להציג הופעה מביכה. כזו יכולה להיות רק איפה שהציפיות לא ממש נשענות על העובדות.
יאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת
