ההשפעה הגנטית על ביצועים בספורט כל כך מורכבת, שלמרות כל הניסיונות של המדענים למצוא את "הגנים של הביצועים", הם נכשלו
מאת:ד"ר רוס טאקר, תרגום: תומר גמינדר
ההשפעה הגנטית על ביצועים בספורט מסחררת במורכבותה. היא כה מורכבת עד שכמה שלא אנסה להסביר כיצד גנים עשויים להשפיע על הביצועים, לא אצליח להראות עד כמה מורכבות ההשפעות ההדדיות שלהם. הן כה מורכבות עד שלמרות כל הניסיונות של המדענים למצוא את "הגנים של הביצועים", הם נכשלו. יש מקומות בהם השתמשו בכישלונות אלו כהוכחה לכך שגנים אלו אינם קיימים, שגנים אינם חשובים והאימון הוא שקובע הכל – אין דבר שרחוק יותר מן האמת. האמת היא שפשוט יש מהם יותר מדי, עם השפעה קטנה מדי ומורכבת מדי, מכדי שניתן יהיה לגלות אותם… בינתיים.
לאחר שדנו בפוסט הקודם בחורים בתיאוריה שטוענת שההצלחה בספורט ניתנת להסבר על ידי תרגול מכוון, חשוב להעריך את הרכיב הגנטי. כאשר הצגתי את הראיות אשר הראו, לדוגמה, שרק 28% מהביצועים בזריקת חיצים ניתנים להסבר על ידי 15 שנות תרגול, נשאלת השאלה מהיכן מגיעים 72% הנותרים? כאשר שוקלים את העובדה שיש אתלטים שמסוגלים להגיע לרמה העולמית בתוך 12 חודשים מהכניסה לספורט, בעוד שאחרים נאבקים כל חייהם ונשארים בינוניים, חלק מהתשובה עשוי להיות בתורשה.
כמובן, המורכבות עצומה. לכן תנו לי להקדים ולומר: המדע שמאחורי ההצלחה הוא צירוף של עשרות, אם לא מאות, של גורמים. תרגול, אימון איכותי וזמן לימוד הם בפירוש גורמי מפתח – זו הסיבה שיש חממות לביצועים, ספורטאים יוצאים מן הכלל מכל מקום בו קיימת הזדמנות – ההשפעה של האימון על הביצועים היא גדולה מספיק כדי לממש הבדלים פוטנציאלים ביכולות המולדות. האם אימון יכול להפוך כל אחד לאתלט ברמה עולמית? הדעה שלי היא שלא, אבל אין בכך להפחית את הערך של האימון.
חשובים באותה מידה, אני חושב (כפי שניתן לראות בראיות המוקדמות למטה) הם הגנים או היכולת המולדת, אשר התקשורת הפופולארית הפחיתה בחשיבותם. זו לא טעות להדגיש כי האימון הוא קריטי וכי מבצעי עילית מתאמנים שעות רבות. אבל זו תמונה חלקית ולפעמים מוטעית כאשר מקדמים אחד על חשבון השני – אימון וגנים מתווספים זה לזה, לא מחליפים. לכן כאשר אריקסון כתב במאמר שלו מ-2009 ש"מאפיינים ייחודיים של מבצעים יוצאים מן הכלל הם התוצאות של התאמה לפעילויות תרגול ארוכות ומאומצות אשר מפעילות באופן סלקטיבי גנים רדומים אשר מוכלים בתוך ה-DNA הרדום של כל פרט" (אריקסון ועמיתים, 2009), יש לברר אמירה זו מכיוון שהמדע לא בהכרח תומך בכך.
וכדי להשלים תמונה זו, נבחן את הגנים – וזה הקונטקסט של פוסט זה.
כפי שהזכרתי, לאחרונה כתבתי שני מאמרי סקירה על נושא זה- הראשון יתפרסם ב- in Cardiovascular Medicine, כך שיתפרסם במקביל למשחקים האולימפיים בלונדון, והשני יתפרסם כנראה במהלך 2012. השותף שלי לכתיבה, פרופ' מלקולם קולינס הוא גנטיקאי, ואני חייב לו תודה על כמה מהתפיסות הגנטיות שאני אסביר בפוסט זה. אז בואו ונבחן את הגנים והשפעתם על הביצועים…
ההשפעה הגנטית החזקה ביותר על ביצועים היא…
למרות הסיכון שבהתחלה עם הדברים הברורים מאליהם, נקודת המפתח הראשונה שלי היא שהגורם הבודד בעל ההשפעה הגדולה ביותר על ביצועים בספורט, יותר מכל גורם אחר, הוא גנטי, וזהו המין הביולוגי. לפני שתגיבו באופן שלילי לאמירה זו, בבקשה אל תראו ראייה זו כאמירה על עליונות או נחיתות – זו פשוט עובדה, והסיבה שאנו מכירים (ומאמצים) קטגוריות נפרדות בתחרויות. תשאלו את השאלה הבאה: אם לא היינו מכירים בעובדה שגברים ונשים צריכים להתחרות בקטגוריות שונות במרבית ענפי הספורט, כמה נשים היו נשארות תחרותיות?
ניקח לדוגמה ריצת מרתון – פאולה רדקליף מחזיקה באחד השיאים הנחשבים ביותר באתלטיקה עם שיא העולם שלה במרתון. ביצוע זה, בבירור הטוב ביותר מעולם על ידי אישה, היה מדרג אותה במקום ה-437 ברשימה "פתוחה" של תוצאות ב-2009 בלבד. כלומר, 472 גברים היו מהירים ממנה במהלך שנה אחת. בהיסטוריה, זמן זה מדורג במקום ה-3,205, וזה היה ב-2009 – היום זה כנראה קרוב ל-4,000.
פער זה קיים בכל ענפי האתלטיקה, מ-100 מטר ועד 100 ק"מ – פער של 10-15% בין הגברים הטובים ביותר לנשים הטובות ביותר. כמובן, ההבדל יכול להיות קטן יותר בענפי ספורט אחרים – פעילויות מבוססות מיומנות המושפעות פחות מגודל, כוח, נפח לב או ראות, רמות המוגלובין וכו'. אבל ההבדל עדיין קיים (האם תהמרו על סרנה או ונוס וויליאמס מול פדרר או נדאל?), והתוצאה היא שאם היינו מתחרים בקטגוריה יחידה, שום פרס ספורטיבי משמעותי לא היה מגיע לאישה.
זו בדיוק הסיבה שאנו מכירים בצורך בתחרויות נפרדות – הן מאפשרות תחרותיות. והנקודה היא שמאפיין זה, מין ביולוגי, נקבע אך ורק גנטית. כמובן שישנם מצבים בהם השיטה הבינארית המאורגנת שיצרנו מתעוותת בגלל מצבים בין מיניים, ואנו מתווכחים ודנים על מיקרים כמו קסטר סמניה ללא סוף. במופעים אלה, יש חוסר בתאמה בין המין הגנטי והאנטומי, כך שהכרומוזום לא קובע עוד את הביולוגיה. אבל, גנטיקה אחראית לקביעת המין ולמאפיינים של זכר או נקבה, ויש לכך השפעה עצומה על הביצועים.
השאלה היא, אם לגנים יש השפעה כה גדולה על כלל האורגניזם, האם ישנם הבדלים גנטיים דומים בתוך כל אחת מהקבוצות, והאם הם משפיעים על מערכות שונות (שרירים, לב, פיזיולוגיה) באותו אופן?
מורכבות גנטית – הגובה כדוגמה למורכבות
ההמחשה הבאה היא גובה. מוכח היטב שגובה היא תכונה המושפעת מאוד מתורשה. למעשה, 80% מהגובה מקושר למספר גנים (זו נקראת תכונה פוליגנית מכיוון שהיא מושפעת ממספר גנים), כאשר שאר ה-20% מושפעים על ידי תנאי הסביבה והדיאטה.
נקודת המפתח לגבי הגובה היא שכמה שתכונה זו "פשוטה", עדיין בלתי אפשרי לזהות את כל הגנים הספציפיים, התרומה שלהם, וכיצד הם מגיבים זה לזה. וכאן חשוב להבין את הגישה לבעיה. ניתן לחפש גן יחיד – הם נקראים "גנים מועמדים" – הם המשפיעים ביותר על הגובה. אבל מכיוון שאפילו תכונה פשוטה כמו גובה היא פוליגנית, אין גן מועמד יחיד.
אין אפילו קבוצה של גנים. למעשה, אם אתם באמת רוצים לרדת לעומקם של הדברים, אתם צריכים לבצע מה שנקרא במחקר הֶקשֵר כלל-גנומי (Genome Wide Association Studies – GWAS), בו בוחנים את כלל הגנום בבת אחת ומחפשים כיצד וריאציות בין אדם אחד לשני עשויות להשפיע על תכונות שונות, כמו ביצועים (או מחלה).
וכאשר עושים זאת, המספר הופך מדהים. ממש לאחרונה, מאמר ב-Nature Genetics מצא שניתן להסביר 45% מהשונות בגובה על ידי שימוש ב-3,925 אנשים לא מקורבים, ומספר מהמם של 294,831 SNP שונים. רק כדי להסביר, SNP הוא ואריאציה ברצף ה-DNA, בו לדוגמה לאריק יש גן עם רצף מסוים, ולבני יש את אותו גן, אבל עם שינוי יחיד, "אות אחת" שונה, אשר משנה או משפיעה על התפקוד של הגן.
במילים אחרות, השאלה אפילו לא פשוטה כמו לשאול האם יש גן מסוים או לא, היא הופכת להיות שאלה על איזה וריאציה קיימת בגן! אם הדברים הופכים מסובכים, אל תלחצו – הם באמת מסובכים! השורה התחתונה היא שאין דבר כזה כמו גן יחיד שהופך אדם אחד לגבוה ואחר לנמוך. ישנן מאות ואלפי וריאציות שונות בגנים, וריאציות אלו משנות את הפנוטיפ (phenotype – הביטוי הנראה לעין או ההשפעה של הגן) כך ששני אנשים יכולים להיות בעלי אותו גן אבל בגלל שוני ב-SNP, יש לכם תכונות או מאפיינים שונים.
בואו ונחזור לרגע לממצאים לגבי הגובה: גובה הוא כמעט בוודאות פשוט יותר ממשהו מורכב כמו "ביצועים אתלטיים", ועדיין דרושים כמעט 300,000 וריאנטים גנטיים כדי להסביר רק 45% ממנו. כמה SNP נוספים או גנים או שינויים ברצפי DNA עשויים להידרש כדי להסביר ספרינט או ביצועי סיבולת? וזאת הסיבה שכאשר אתם קוראים שהמחקרים האחרונים נכשלו במציאת גן שיסביר מדוע הג'מייקנים מהירים כל כך, אתם צריכים לפרש זאת לאור התובנה המתאימה, מכיוון ש…
• לעיתים קרובות הם מחפשים "גן מועמד" (או אוסף קטן של גנים), שזו הפשטה ענקית של ביצועים כמאפיין פוליגני.
• פשוט אין מספיק אתלטי עילית בעולם כדי לאפשר ביצוע מחקר המוצא קשרים משמעותיים בין כל כך הרבה SNP וביצועים. אם דרושים 4,000 אנשים כדי להסביר פחות מחצי מהגובה, כמה אנשים עשויים להידרש כדי להסביר ביצועים במאוצים, אשר עבורם גובה הם רק גורם תורם קטן?
• פשוט אין מספיק אתלטי עילית בעולם כדי לאפשר ביצוע מחקר המוצא קשרים משמעותיים בין כל כך הרבה SNP וביצועים. אם דרושים 4,000 אנשים כדי להסביר פחות מחצי מהגובה, כמה אנשים עשויים להידרש כדי להסביר ביצועים במאוצים, אשר עבורם גובה הם רק גורם תורם קטן?
זו גם הסיבה שהמבחנים הגנטיים אשר אמורים לגלות להורים להוטים יתר על המידה האם הילד הקטן שלהם הולך להיות אצן או רץ למרחקים מוערכים יתר על המידה. מבחנים אלו מסננים מספר גנים, כולל גן הביצועים "המפורסם" מכולם ACTN3, אשר אמור להיות מקושר לביצועי עילית במאוצים.
הבעיה היא שהמחקרים המשווים אצנים מג'מייקה עם רצים למרחק ממזרח אפריקה לא מוצאים כל הבדל בגן ספציפי זה. אני מקווה שהראיתי לכם מדוע זה אפשרי. במילים של פרופסור סטפן רות', אחד המומחים הבכירים בעולם על גנים וביצועים, "נראה שהגן תורם משהו, אבל רק כמות קטנה ברמות העילית הגבוהות ביותר". באופן מצער, "מספר גנים" יסבירו מעט מאוד, מלבד מקרים נדירים. וביצועים אינם אחד ממקרים אלו.
לכן אין גורם מנבא גנטי יחיד להצלחה (או אפילו גובה), אבל אין זה נכון להסיק מכך שלגנטיקה אין חשיבות בחתירה להצלחה. אנו מוגבלים ביכולת שלנו למדוד כיצד אלפי וריאנטים גנטיים אלו מגיבים אחד לשני, כפי שהמחקר הבא על תגובה לאימון מראה.
גנים ותגובה לאימון: מגיבים ולא-מגיבים
השלב הבא במסענו לעולם הגנטיקה הוא לשאול כיצד גנים משפיעים על יכולתנו להגיב לאימונים? בבירור מדובר בפרמטר חיוני למי ששואף להיות ספורטאי עילית – בין אם אתם עדיין מאמינים בתיאורית 10,000 השעות או שלא, די ברור שחלק מהאנשים מגיבים לאימון מהר יותר מאחרים, או מסוגלים לרכוש מיומנויות מהר יותר מאחרים.
המחקר שנדרש כדי לענות לשאלה זו הוא לקחת קבוצה גדולה ואקראית של אנשים ולחשוף אותם לאימונים, ולאחר מכן למדוד בכמה השתפרו. מחקר זה נעשה. ישנם ארבעה מחקרים, אשר סיכומם מופיע בתרשים למטה, ובהם קבוצות גדולות ביצעו תוכנית אימונים מסודרת, וה-VO2max שלהם נמדד כמדד לכושר.
בממוצע, ה-VO2max השתפר ב-15% כתוצאה מהאימונים. בחלק מהמחקרים, השיפור הגיע עד ל-19%, באחרים ל-9%. ההבדל יכול להיות בתוכניות האימונים, או באנשים שהשתתפו במחקר. אבל, מה שאתם צריכים לשאול, במיוחד בהינתן הדיון שלנו על המחקר על אריקסון על לימוד נגינה בכינור והמאמר על השחמט, הוא "מה ההבדלים בין הפרטים אשר מרכיבים את ה-15%, ומה ההשפעה הגנטית במחקרים אלו?".
ולשם כך נבחן מאמר של קלוד בוצ'רד משנה זו. במחקר זה, 470 מתנדבים בלתי מאומנים עברו חמישה חודשים של אימונים, ומדדו את רמת הכושר שלהם לפני ואחרי. התרשים למטה מראה את התוצאות:
כפי שיכולתם לצפות, מרבית האנשים השתפרו בשיעורים ממוצעים – 38% מהמתנדבים השתפרו בין 300 ל-500 מ"ל לדקה (מוצג על ידי התיבות הצהובה והירוקה בפילוח של המגיבים). אבל מכל צד של "תגובות אופייניות" אלו, אתם רואים תגובות קיצוניות – כאלו שהיו "מגיבים חלשים" ונראים באדום וכתום, וכאלו שהיו "מגיבים חזקים" ונראים בכחול וסגול. 4% מהמתנדבים השתפרו ב-800 מ"ל לדקה, בעוד 7% השתפרו בפחות מ-100 מ"ל לדקה.
בסך הכל, היה טווח רחב של שינויים ב-VO2max מ-100 מ"ל לדקה (כלומר למעשה לא היה שיפור) ועד מעל ל-1000 מ"ל לדקה. זה הבדל של פי 10. אתם עשויים לזכור שבפוסט הקודם, ראינו שהמיומנויות של שחקני שחמט הראו שוני של פי 8 בין המהיר ביותר לאיטי ביותר להגיע לרמת אומן. נראה שטווח דומה של תגובות קורה גם בפיזיולוגיה.
התוצאה הסופית היא ש-5% מהדגימות, אלו שמגיבים הכי חלש, שיפרו את ה-VO2max שלהם בפחות מ-4%. בקצה השני, המגיבים החזקים, ה-5% העליונים, השתפרו ב-40%. זה הבדל מדהים, והשאלה הפשוטה, והברורה, היא היכן אתם מצפים למצוא את ספורטאי הסיבולת במדגם זה? התשובה היא בקצה הימני – הפרטים אשר מראים תגובה חזקה לאימונים, משתפרים מהר ומגיעים לתקרה גבוהה יותר. אני בטוח שכל אחד מכם מכיר אדם המשתייך לכל אחת מהקבוצות. אולי אתם אפילו אחד מהם!
שימו לב שמחקר זה אינו מתחשב בתקרה הזו, וכמו כן אינו מתייחס לנקודת ההתחלה. כל אחת מהן עשויה להיות מושפעת בנפרד, ובאופן אידיאלי מה שצריך זה אנשים שמתחילים גבוה, מראים תגובה גבוהה, והם אלו שהיינו מצפים מהם להיות בעלי ההישגים בתחומי הסיבולת.
במונחים של גנים, היכן הקשר? ובכן, בוצ'רד ביצע מחקר הֶקשֵר כלל-גנומי והצליח לגלות 21 SNP (וריאציות DNA גנטיות) אשר מסבירות 49% מההבדלים בתגובה לאימון. כפי שראינו בגובה, 49% זה תוצאה טובה למדי, בפרט עם 21 SNP בלבד – והיא מרמזת שגובה הוא לא כל כך פשוט!
אחד מה-SNP האלו אחראי למעשה ל-6% מהתגובה לאימון, וביחס למצופה מ-SNP בודד, זה קשר חזק מאוד. האיור למטה מראה את הקשר בין SNP לתגובה לאימון:
מהתוצאות יוצא כי אלו שלא הגיבו לאימונים היו בעלי הכמות הקטנה ביותר של SNP אלו לעומת אלו שהגיבו לאימונים. בקרב הנבדקים אשר נשאו 9 או פחות מ-SNP אלו השיפור הממוצע היה 9% (בערך חצי מהממוצע הכללי), בעוד שנבדקים אשר נשאו 19 או יותר מ-21 ה-SNP השתפרו ב-26% (כמעט כפליים מהממוצע). לכן אפשר לזקוף את ההבדל של פי 3 בין המגיבים ללא מגיבים לנוכחות של שינויים אלו ברצף הגנטי. לא הגנים – אינני יכול להדגיש מספיק שהחיפוש אחרי גן יחיד הוא חסר תוחלת מכיוון שהביצועים הם מורכבים מדי. אלא וריאציות אינדיבידואליות אשר מרכיבות את התגובה של VO2 לאימון.
ושוב, זה רק רכיב אחד של ביצועים – תחשבו על מאות המאפיינים הפיזיולוגים האחרים שאחראים ליצירת אתלט עילית. המציאות היא שהכישלון שלנו למצוא את גן הביצועים עשוי להיות השתקפות של היכולת שלנו להבין את המורכבות של הפיזיולוגיה והגנים מאשר לכך שלגנים אין תפקיד חשוב.
שאלת המפתח הגנטית: אותו אימון, תגובות שונות?
השאלה החזקה ביותר, לכן, לדעתי, בהתבסס על המחקר למעלה, היא ניסוי המחשבה הבא: אם ניקח 470 מתנדבים מקניה, וניתן להם אותו אימון כפי שניתן במחקר של בוצ'רד, האם נמצא את אותו טווח של לא מגיבים למגיבים? האם נמצא ש-7% מהקנייתים ישפרו את ה-VO2max שלהם בפחות מ-100 מ"ל לדקה? והאם נמצא ש-4% ישפרו ב-800 מ"ל לדקה ויותר?
אני אשער שכל העקומה תוסט הרחק ימינה – בוודאי שיהיו מגיבים חלשים וחזקים. אבל המגיבים החלשים במדגם הקנייתי, אני חושד, יהיו מעטים יותר והשיפור שלהם יהיה אולי 200 מ"ל לדקה. ובאשר למגיבים החזקים, במקום למצוא רק בודדים שהשתפרו ב-40%, אנו עשויים למצוא הרבה יותר. זו תהיה אינדיקציה ליתרון גנטי – לא שכל פרט הוא עדיף, אבל שבתוך אוכלוסיה נתונה (470 אנשים במקרה זה), אנו צפויים למצוא יותר מהמאפיינים הפיזיולוגיים של אתלטים אלופים.
וברגע שמחברים לכך את ההזדמנות, הסביבה התחרותית, הגובה, הדיאטה, הפסיכולוגיה, התרבות והאמונה, סגנון החיים, מקבלים את המתכון לאלוף למרחקים – הקנייתים מצליחים לא בגלל כל הגורמים האלו, אלא בגלל שהם מוסיפים אותם למאגר גנטי יוצא מן הכלל.
התיאוריה שלי שהמצב בג'מייקה דומה, רק בהקשר של מהירות: קבוצה מרוכזת של פרטים בעלי התכונות הפיזיולוגיות הנדרשות כדי לרוץ מהר, וכדי להגיב בעוצמה לאימוני כוח ומהירות. ועל גבי כך, מוסיפים את ההיסטוריה, את הדוגמאות האישיות כמו אוסיין בולט, התחרויות בבתי הספר, האימון המעולה, התרבות של האי, והתוצאה היא תערובת מושלמת שמפיקה אתלטים אשר יכולים ולהמשיך ולזכות בחצי תריסר מדליות זהב אולימפיות.
אין אלכימיה בספורט עילית – פשוט צריך להתחיל עם החומר הנכון
אבל הכל מתחיל בפוטנציאל הגנטי. בביצועי עילית בספורט אין אלכימיה – לא ניתן ליצור זהב ממתכות אחרות. אם אתם רוצים ליצר אלוף, מדליית זהב, אתם צריכים להתחיל עם חומר הגלם המתאים. כל אחד ישתפר כתוצאה מאימון. חלק, ברי המזל שביניהם, יתחילו ברמה גבוהה יותר מהשאר, וישתפרו מהר כתוצאה מהאימונים. לפי הראיות שאני קראתי אין ספק שנקודת ההתחלה וקצב השיפור מקורם בגנים.
ישנם טיעונים אחרים, כמובן. חלקם ברורים – גודל הגוף מושפע מגנטיקה, ומגביל את סוגי הספורט שמתאימים. לדוגמה – אדם בגובה 1.70 מטר אשר שוקל 70 ק"ג לא יהיה שחקן ראגבי או פוטבול. ובהחלט לא כדורסל. לעומתו מישהו בגובה 2.00 אשר שוקל 110 ק"ג יכול לשחק כדורסל או ראגבי, אבל כנראה שלא יוכל לרוץ למרחקים ארוכים. אבל אלו תיאורים כמעט אבסורדיים כיצד גנים, אשר בבירור קובעים היבטים אלו של המבנה הפיזיקלי שלנו, משפיעים על ביצועים.
אך אם זה נכון לתכונות אלו, האם זה לא נכון גם לדברים כמו המוגלובין, פעילות ותוכן האנזימים בשרירים, הגמישות של מערכת העצבים ומיומנויות המוטוריות?
קצב השיפור בביצועים – סימפטום מפתח ליכולת מולדת
דוגמה אחרונה – נשאלתי אתמול במצגת על הנושא האם על ההורים לנסות "לאבחן" את הפוטנציאל של הילד שלהם בעזרת מבחנים גנטיים. הסברתי למעלה שלמבחנים אלו יש פוטנציאל מוגבל ביותר לעשות זאת, עד כדי שהם חסרי תועלת. אבל זה גרם לי לחשוב מה אנו צריכים לחפש כדי לזהות האם גנים אלו קיימים. כיצד ניתן לדעת שלמישהו יש את יכולת מולדת מעל ומעבר ליכולת הטיפוסית ללמוד פעילות? ואני מאמין שהמפתח, כפי שהומחש על ידי המחקר של בוצ'רד, הוא תגובה לאימון.
כמובן, נקודת ההתחלה גם היא קריטית, במיוחד לענפי ספורט "מוגבלים פיזיולוגית" (כמו ריצה, רכיבה, שחייה, שחייה, אשר בהם השרירים, הלב, הראות והמוח שמים תיקרה ליכולת). אבל לענפי ספורט מבוססי מיומנות, אשר בהם זמן הלימוד חשוב, המפתח הוא המהירות בה ניתן לרכוש את המיומנות או היכולת – וזה סימפטום של יכולת מולדת. לדוגמה נשאלתי על האחיות פולגר – שלוש אחיות הונגריות אשר אביהן לימד אותן שחמט כדי להוכיח ש "גאונים נוצרים, לא נולדים".
האימון של אביהן, בצד אימון עם שחקנים מקצוענים אשר הועסקו כדי ללמד את הילדות את המשחק, ייצר שלוש שחקניות יוצאות מן הכלל. שתיים הפכו לרב אומן, אחת אומן בין לאומי. ג'ודית פולגר היא השחקנית המושלמת ביותר מאז ומעולם. הסיפור שלהן מצוטט לעיתים קרובות כדוגמה לטיפוח מעל הטבע (nurture over nature).
אבל ישנן בעיות בתיאוריה זו. ראשית, העובדה ששלושתן מאותה משפחה אינה מאפשרת לפתור את הנושא הגנטי. אבל יותר מכך, כאשר מתחילים לקרוא את הסיפור ומתחילים לראות לא רק מה הן השיגו, אלא גם מתי הן השיגו זאת, קשה לטעון את הטיעון בזכות ריבוי שעות תרגול כסוד ההצלחה שלהן.
לדוגמה, ג'ודית פולגר, בגיל 5, הביסה ידיד של המשפחה (מבוגר) מבלי להסתכל בלוח. היא הביסה את אביה (שחקן שח ברמה מכובדת) בגיל 5, וניצחה שחקן ברמת אומן בגיל 7, כשהיא משחקת בעיניים מכוסות. תזכרו שבפוסט הקודם ראינו שבממוצע, נדרשות 11,000 שעות תרגול כדי להגיע לרמת אומן, ותראו כמה חריג היה הכישרון של ג'ודית. היא המשיכה וניצחה אומן בינלאומי בגיל 10, ורב-אומן בגיל 11. אלו הישגים המקדימים "הרבה שעות" של אימון. אחותה סוזן זכתה בתחרות מקומית לגילאי עד 11 בגיל 4.
כלומר, בשנה הראשונה לחשיפה שלהם לפעילות, הן מדגימות יכולות חריגות, הרבה לפני 10,000 השעות, הרבה לפני שתרגול מכוון יכול להסביר את היכולות הברורות שלהן. מה שהופך את האחיות פולגר ליוצאות מן הכלל הוא לא שהן פשוט צברו שעות של תרגול, אלא העובדה שהיכולת שלהן ללמוד את המיומנות היא מדהימה – להביס אומן בגיל 7, עם עיניים מכוסות, בהינתן העובדה שלכל היותר היא צברה 3,000 שעות תרגול, היא המחשה מטלטלת של יכולת עליונה, שפותחה על ידי אימון, כמובן, אבל לא ביצועים שניתן למצוא אצל מרבית האנשים.
כמובן, בכדי להמשיך לרמת רב-אומן, להפוך לטובה בעולם, נדרשו אימונים נוספים. אבל המסלול נקבע בבירור עוד קודם לכן, זה היה סימפטום של יכולת מולדת, ולכן זה טיעון לגנים כמו שהוא לתרגול מכוון.
כדי לסכם, האחיות פולגר הן המקבילות הספורטיביות של מיסי פרנקלין או מייקל פלפס – כישרונות יקרי ערך אשר השיגו במהלך השנים הראשונות שלהם מה שדורש חיים שלמים מאחרים, ובדרך כלל לא מצליח. זה טיעון ליכולת מולדת לא פחות מאשר לתרגול מכוון. הניסוי היחיד שמוכיח טיפוח מעל הטבע הוא אם תיקחו 100 ילדים, בלתי קשורים, ותאמנו אותם כדי להגיע לאותה רמת ביצועים. העובדה הפשוטה שזה לעולם לא קורה, והסיבה היא, לפחות בחלקה, יכולות מולדות.
לסיכום – שתי מסגרות חשובות, שתיהן חיוניות
אני לא חושב שיהיה מהפכני לומר שדרושים גם גנים וגם הזדמנות. בקהילה המדעית, יצחקו עליך אם תאמר זאת. מרבית האנשים מאמינים שזה צירוף של השניים, וזו הסיבה שהמודלים העכשוויים, המודלים הטובים ביותר לביצועים, משלבים את כל הגורמים האלו. ניתן לראות למעלה מודל אחד כזה – זה מודל לזיהוי כישרונות ופיתוחם מ-Sports Medicine 2008 על ידי Vaeyens. הוא כולל בבירור יכולת טבעית, זרזים, גורמים סביבתיים ואפילו מזל. אלו הם הבסיס של האמונות העכשוויות במדעי הספורט, והתיאוריות שמוצגות במדיה הפופולארית, ועל ידי אנדרס אריקסון, מפשטות את הדברים יתר על המידה ללא צורך ובצורה מטעה.
אני יכול להכיר בערך של מסגרת תרגול מכוון שהוצעה על ידי אנדרס אריקסון, ועברה פופולריזציה על ידי גלדוול, סייד, קויל ואחרים. היא מחזקת את העובדה שאנו צריכים לשלוט בכל הסביבה הספורטיבית כדי להבטיח שיותר אתלטים בעלי פוטנציאל יחשפו לאימון טוב, דיאטה טובה, תחרויות וכו'. יש לכך השלכות לאורך כל הדרך עד לרמת הממשלה, היכן שמדיניות הספורט נקבעת. לדוגמה, בדרום אפריקה, ספורט פחות מקובל מאשר הוא צריך להיות, חלקית בגלל ההסרה של הספורט מתוכנית הלימודים בבית הספר. יש לנו גם מחסור במאמנים, מעט מתקנים – גורמים אלו משתלבים בכדי להקטין משמעותית את הסיכויים שנייצר את הפלפס, פרנקלין, או אפילו רץ גדול למרחקים ארוכים, ללא קשר לרמת הכישרון שיש אצלנו.
אבל באותה מידה, ההבנה שלפרטים מסוימים יש את היכולות המולדות אשר יעזרו להם להגיע לרמות העילית היא חיונית. היא משפיעה על המקום בו משקיעים כספים, כיצד מכוונים אתלטים צעירים, כיצד מעודדים אתלטים לעבור מספורט אחד לאחר (תחשבו על הספרינטרים שקיבלו את ההזדמנות להתחרות באולימפיאדה בגלל תוכנית העברת הכישרונות האוסטרלית). יש לכך גם השפעות על מדיניות, ואפילו על הורות, במובנים של הבנה האם ילדים צריכים להתמחות מוקדם או יש לעודד אותם להיות רבגוניים ככל האפשר בבחירת ענפי הספורט שלהם.
בסיכומו של דבר, זה דיון מרתק, ותודה לכולכם על המידע והתרומה לדיון עד כה. כמו תמיד, המטרה שלי היא להביא את המילה הראשונה בדיון, לא האחרונה, ולכן אני מקדם בברכה תגובות נוספות. בפוסט זה הצעתי את התיאוריה שלי, בהתבסס על המחקרים הגנטיים המוקדמים אשר משייכים ביצועים בספורט לגנים. ניסיתי להדגיש את המורכבות, ולהמחיש שלא תמיד הדברים הם כפי שהם נראים.
השאר נשאר למחקרים עתידיים, אבל אני אסיים עם המסקנה שלי. כדי להפוך לאלוף אולימפי, הטובים שבטובים, אתם צריכים לסמן וי על כל הדרישות. גנטיקה היא אחת מדרישות אלו, ללא כל ספק. כך גם הזדמנות. אז האם הצלחה מקורה בגנטיקה או אימון? בשניהם. למעשה, היא 100% גנטיקה ו-100% אימון.
22.5.2012
ד"ר רוס טאקר בעל תואר ד"ר בפיזיולוגיה של האימון ותואר שני במנהל הספורט מאוניברסיטת קייפ טאון. תחום העניין העיקרי של רוס ביישום המדע להישגים, אצל ספורטאי עילית ומערכותספורטיביות, ובגישור הפער בין מדע למסחר. הבלוג של רוס נועד לשרת מטרה זועל ידי גישור הפער בין המדע ליישומו אצל האתלטים על ידי מאמרים, אימוןוהסברה. רוס חי בקייפ טאון, דרום אפריקה שם הוא מבלה את מרבית זמנו כמרצהבכיר במחלקת מדעי האימון ורפואת ספורט. הוא עובד עם קבוצות ספורט וספורטאיםאולימפיים.
תומר גמינדר– המתרגםנשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי
