שמחה וקורת רוח, אכזבה, שעשוע, גאווה. סיפורו של מרוץ
מאת:יעל שמש
כיצד "החמצתי" את המרוץ
יום שישי והשעון המעורר מצלצל ב-4:32. לשם שינוי הוא אינו מצלצל בשבילי. יריב יוצא לטיול בנחל ערוגות. ואילו אני – זמני בידי. המרוץ, לצערי, מתחיל רק ב-8:45. לצערי, משום שאני חוששת לרוץ בשמש ובחום. אני חוזרת לישון.
אבוי, אני לא מאמינה! החמצתי את המרוץ. כולם התחילו לרוץ ואני משום מה לא הבחנתי בכך. הייתי שקועה באיתור מקום הטקס שאמור להתקיים לפני המרוץ. לפתע אני רואה את הרצים חולפים על פניי. איני מצוידת בצ'יפ למדידת הזמן ואין לי מושג היכן נקודת הזינוק. מה אעשה? האם אשוב על עקבותיי ואחפש את מקום נקודת הזינוק? האם אוותר ואחזור הביתה? בסופו של דבר אני מקבלת החלטה להצטרף לחבורת הרצים החולפת על פניי. אתייחס לריצה הזו כאל ריצת אימון, ואוותר על מדידת זמנים. אך אני רוצה למצוא את חברתי עידית, לרוץ לצדה ולעודד אותה בריצה שלה.
"עידית!", אני קוראת לה בקול, אך אין עונה. אני מתחילה לרוץ בתקווה שבכל זאת אראה אותה. באחת הנקודות אני ממשיכה ישר, אך לפתע אני רואה ששאר הרצים מאחוריי פונים שמאלה ועולים על תלולית עפר. אני מחייכת חיוך של השלמה, משנה כיוון ומתקנת את טעותי. "עוד החמצה", אני אומרת לעצמי בלבי – ומקיצה מהחלום בבהלה מהולה בהקלה: תודה לאל, זה היה רק חלום! (פתרונות פסיכואנליטיים לחלום יתקבלו בברכה. או אולי לא, תלוי בפתרון המוצע).
להפתעתי אני מגלה שיריב עדיין שקוע בשינה. אני מעירה אותו, שלא יחמיץ את הטיול שלו; שלא יקרה לו במציאות מה שקרה לי בחלומי.
ביום שלישי תנותח כף רגלה, והיא חדורת מוטיבציה לתת את הנשמה לפני הניתוח, לרוץ את המרוץ הזה כפי שצריך ולשפר תוצאה. אני מקווה מאוד בשבילה שכך אכן יהיה. לאחר חימום אנו מתייצבות על קו הזינוק. הזינוק מתאחר ואנו במתח. והנה – יוצאים! אנו פותחות במהירות רבה. צג שעון ה-GPS שלי מראה את המהירות 13 וגם 14 קמ"ש. "הגזמנו לגמרי", אני חושבת לעצמי. בהמשך יורדת המהירות שלי פלאים. עידית רצה לפניי. כעבור כמה זמן אני מוותרת על הניסיון להשיג אותה ולרוץ לצדה. הבננה שאכלתי חצי שעה לפני המרוץ (אך בדיוק לפני החימום) משתוללת במעיי.
קריאה למארגני מרוצים באשר הם: האם לא הגיע הזמן להביא בחשבון את קהילת הרצים הטבעונים? בעיקר לאור העובדה שמאז שהרצאתו של גארי יורופסקי פושטת ברשת התפשטות ויראלית, מספרנו עולה בהתמדה. הלחמנייה שחילקו בסיום המרוץ הייתה עם טונה ומיונז (כלומר ביצים). האם מוגזם לבקש שיחלקו גם לחמניות או כריכים בחומוס או בטחינה? אנא, שִקלו את דבריי.
מכתב שכתבתי למאמן, רן שילון
צהריים טובים רן,
לאחר המרוץ, רגשותיי הם שילוב של אכזבה, של שמחה וקורת רוח ושל חיוך משועשע.
אבוי, אני לא מאמינה! החמצתי את המרוץ. כולם התחילו לרוץ ואני משום מה לא הבחנתי בכך. הייתי שקועה באיתור מקום הטקס שאמור להתקיים לפני המרוץ. לפתע אני רואה את הרצים חולפים על פניי. איני מצוידת בצ'יפ למדידת הזמן ואין לי מושג היכן נקודת הזינוק. מה אעשה? האם אשוב על עקבותיי ואחפש את מקום נקודת הזינוק? האם אוותר ואחזור הביתה? בסופו של דבר אני מקבלת החלטה להצטרף לחבורת הרצים החולפת על פניי. אתייחס לריצה הזו כאל ריצת אימון, ואוותר על מדידת זמנים. אך אני רוצה למצוא את חברתי עידית, לרוץ לצדה ולעודד אותה בריצה שלה.
"עידית!", אני קוראת לה בקול, אך אין עונה. אני מתחילה לרוץ בתקווה שבכל זאת אראה אותה. באחת הנקודות אני ממשיכה ישר, אך לפתע אני רואה ששאר הרצים מאחוריי פונים שמאלה ועולים על תלולית עפר. אני מחייכת חיוך של השלמה, משנה כיוון ומתקנת את טעותי. "עוד החמצה", אני אומרת לעצמי בלבי – ומקיצה מהחלום בבהלה מהולה בהקלה: תודה לאל, זה היה רק חלום! (פתרונות פסיכואנליטיים לחלום יתקבלו בברכה. או אולי לא, תלוי בפתרון המוצע).
להפתעתי אני מגלה שיריב עדיין שקוע בשינה. אני מעירה אותו, שלא יחמיץ את הטיול שלו; שלא יקרה לו במציאות מה שקרה לי בחלומי.
המרוץ – אכזבה אישית ושמחה בשמחת חברָה
עידית סעד אוספת אותי מביתי. ניסיתי לשכנע אותה שתאסוף אותי מאוניברסיטת בר-אילן, ושאין טעם שתסטה מהדרך, אך היא התעקשה וכתבה לי נחרצות: "יעל, אני באה לאסוף אותך!! אני לא שואלת אותך!!".
ביום שלישי תנותח כף רגלה, והיא חדורת מוטיבציה לתת את הנשמה לפני הניתוח, לרוץ את המרוץ הזה כפי שצריך ולשפר תוצאה. אני מקווה מאוד בשבילה שכך אכן יהיה. לאחר חימום אנו מתייצבות על קו הזינוק. הזינוק מתאחר ואנו במתח. והנה – יוצאים! אנו פותחות במהירות רבה. צג שעון ה-GPS שלי מראה את המהירות 13 וגם 14 קמ"ש. "הגזמנו לגמרי", אני חושבת לעצמי. בהמשך יורדת המהירות שלי פלאים. עידית רצה לפניי. כעבור כמה זמן אני מוותרת על הניסיון להשיג אותה ולרוץ לצדה. הבננה שאכלתי חצי שעה לפני המרוץ (אך בדיוק לפני החימום) משתוללת במעיי.
בשלב מסוים ברור לי שלא אשפר תוצאה ושלא אחזור עם גביע. "ובכל זאת", אני אומרת לעצמי, "אל תוותרי. עדיין יש חשיבות למאמץ שאת משקיעה וגם לתוצאה". המרוץ חולף ליד אוניברסיטת בר-אילן, המגרש הביתי שלי. כמה נחמד היה יכול להיות לתת את הנשמה ולרוץ במהירות גבוהה ברחובות החולפים על פני האוניברסיטה האהובה שלי – שבה למדתי ובה אני מלמדת. אבל איני מצליחה להביא עצמי למאמץ עליון. ולא שלא קשה לי, בהחלט קשה – החום מעיק, הזיעה ניגרת, ובכל זאת… אולי יכולתי יותר…
סיום המרוץ – הידד! אני פוגשת את עידית ומחמיאה לה על הריצה המרהיבה שלה. "היום את עולה על הפודיום", אני אומרת לה, וכמובן צודקת – היא סיימה במקום השני בקטגוריית הגיל שלנו. וכן, היא גם שיפרה את התוצאה שלה, אם כי היא מעט מאוכזבת כי קיוותה לשפר אף יותר. יש לי קורת רוח כאשר היא אומרת לי שהיא זכתה בגביע בזכותי – משום שאני זו ששכנעה אותה להירשם למרוץ.
עידית נבוכה מהרעיון שתעלה על הפודיום, אך מה איכפת לי? העיקר שאני גאה בה. מאוד.
השמחה למשמע ההכרזה "במקום השני – עידית סעד מ'אנדיור'" וההתבוננות בה מקבלת לידיה את הגביע ממתיקה את האכזבה מכך שאינני חוזרת עם גביע ושלא שיפרתי תוצאה. השאיפה הכמוסה שלי (עליה ידע רק יריב) הייתה ששתינו נעלה מחובקות על הפודיום. זה לא קרה. לא נורא. מצב הרוח שלי, מתברר לי, דווקא מרומם למדי.
הערה בעניין הכיבוד – לא "סופרים" את הטבעונים
קריאה למארגני מרוצים באשר הם: האם לא הגיע הזמן להביא בחשבון את קהילת הרצים הטבעונים? בעיקר לאור העובדה שמאז שהרצאתו של גארי יורופסקי פושטת ברשת התפשטות ויראלית, מספרנו עולה בהתמדה. הלחמנייה שחילקו בסיום המרוץ הייתה עם טונה ומיונז (כלומר ביצים). האם מוגזם לבקש שיחלקו גם לחמניות או כריכים בחומוס או בטחינה? אנא, שִקלו את דבריי.
אימא, הנה עוד גביע – הפעם, של עידית
בדרך חזרה עידית אומרת לי שמכל מה שאני כותבת על אימא שלי, ומהתגובות של אימא שלי לרשימות שלי, מתחשק לה מאוד להכיר אותה. "אז בואי ניסע אליה", אני מציעה בספונטניות, "גם היא תשמח להכיר אותך". כאשר עידית מחנה את רכבה בחנייה של בניין המגורים של אימא שלי, אני דואגת לקחת עמנו את הגביע שבו זכתה – ביודעי שאימא שלי תיהנה לראות את ההישג של חברתי. כפי שציפיתי, הן מחבבות זו את זו מיד. וכמובן – אימא שלי נהנתה מאוד לראות את הגביע של עידית.
מכתב שכתבתי למאמן, רן שילון
צהריים טובים רן,
לאחר המרוץ, רגשותיי הם שילוב של אכזבה, של שמחה וקורת רוח ושל חיוך משועשע.
אכזבה – משום שלא עליתי על הפודיום, לא קיבלתי גביע ולא שיפרתי תוצאה. התוצאה שלי למרוץ זה: 53:14. מיקום – רביעי בקטגוריית הגיל.
שמחה וקורת רוח – משום שהתמוגגתי לראות את חברתי הטובה, עידית סעד, עולה על הפודיום במקום השני בקטגוריית הגיל. אשר לי עצמי – קורת רוח על פריצת הדרך המנטאלית. לרוץ בחום ובשמש – תנאים שמפחידים אותי. בפעם הראשונה הבנתי מה פירוש זעה מלוחה שחודרת לעיניים ויוצרת תחושה של צריבה. למזלי זה קרה רק לאחר המרוץ, כאשר אגל זעה חדר לעין והיא צרבה.
שעשוע – משום שלפתע התברר לי שהחלפת הקידומת הייתה במקרה זה בעוכריי. לוּ הייתי נשארת בקטגוריית הגיל של בנות 40-49 הייתי עולה על הפודיום. למעשה בכל קטגוריית גיל מלבד זו של בנות 30-39 וקטגוריית הגיל שלי (בנות 50-59) הייתי עולה על הפודיום. משעשע, לא? הידד לבנות החמישים! למרות האכזבה התמלאתי תחושת גאווה על ההישגים של בנות גילי.
עד כאן העדכון.
מסקנות: צריך יהיה להמשיך להתאמן על הסתגלות לריצה בתנאים של חום וגם על כך שאתחיל להעז לתת את המקסימום מעצמי. די ברור לי שאני עדיין לא במקום הזה, למרות ניסיונותיי להגיע לשם.
שבת שלום,
יעל
תשובת המאמן, רן שילון
הי יעל,
בוקר טוב ושבוע טוב,
כן, ואת חשבת שהלמידה שלך הסתיימה 🙂
אין ספק שהדרך עוד ארוכה.
הבשורה הטובה: שתשתפרי עוד הרבה!!
סיכום העניין, מפי אימא שלי
"אולי בעיניהם את במקום הרביעי, אבל בשבילי את במקום הראשון!".
22.5.2012
יעל שמש – מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.
