לכבוד יום ההולדת של מדינת ישראל בחרתי כמה ספורטאים אשר הצלחתם באה לידי ביטוי, בדרך כזו או אחרת, בשנת ה- 64 של המדינה ולמרות כל הקשיים המוצבים בפני כל אחד הבוחר בספורט כמקצוע

מאת:יאיר בן עמי

להיות ספורטאי מקצוען בישראל זה מסובך. לא כמו להחזיק באותו מקצוע במדינה בעלת תרבות ספורט, אשר נבנתה על מסורת רבת שנים. זה פשוט מסובך שונה. זה להצליח למרות המערכת וקשיים אותם לא מכיר ספורטאי במדינת ספורט מסורתית. זה להתמודד עם הרבה אין ומעט מהיש. זה בעיקר להבין כי אחרי ההתמודדות עם המחסור המקומי תבוא התמודדות, ארוכה וקשה לא פחות, עם העומק האיכות והבלתי מוכר שמציב שאר העולם.

למרות כל אלו יש ספורטאים שהצליחו לעלות על גדות הביצה המקומית ולהגיע לרמות העולמיות הגבוהות ביותר. אלו שעשו את זה בשנתה ה- 64 של המדינה זוכים לכבוד בכתבת הגאווה של יום העצמאות בשוונג.

לי קורזיץ

הגולשת הישראלית השיגה השנה תואר עולמי שני ושלישי, כעשור לאחר תואר עולמי ראשון. היא מכירה כל פינה של כל קושי המוצב בפני ספורטאי ישראלי מצליח והוכיחה כי תאוותה לים והמפרש על הקרש יכולה לכל מכשול. במצעד המכשולים, עליהם גברה קורזיץ, מככבת פציעה קשה שהייתה גורמת לאדם רגיל לוותר על הרבה פחות ממדליית זהב שלישית באליפות העולם בגלישת גלים.

רון דרמון

אם היה מי שעוד נזקק להוכחה על הפוטנציאל של הילד מלהבים הוא קיבלה אותה מעט לפני סבב החגים האחרון של שנת 2011. רון דרמון הוכיח כי המקום הרביעי באליפות אירופה היה הישג מרשים אך רק רמז לעתיד. באליפות העולם שנערכה בבייג'ין בספטמבר האחרון הוא סיים מקום אחד מחוץ לדוכן המנצחים. אפשר להדבק באכזבה ואפשר לגייס את ההיסטוריה של הספורט העולמי לטובת האופטימיות. מי שבוחר באופציה מספר 2 שווה לו כי יבדוק כמה מהספורטאים שסיימו בעשירייה ראשונה של אליפויות עולם או יבשת, אפילו לאומיות, לנוער הפכו לאלופי הבוגרים של השנים הבאות. בהקשר זה נכון יהיה לציין כי דרמון טרם ביצע את המעבר הקשה מהמרחק הקצר (נוער) למרחק האולימפי (בוגרים) באופן מושלם. העובדה שהוא נכנס לרשימה הזו אינה קשורה בהישגיו וכמו יתר הספורטאים בה הוא כאן בזכות היציאה. דרמון עשה את זה בגיל צעיר מאוד ובזה הוא הוכיח ראיה ארוכת טווח, נכונה ומפוכחת הנדירה מאוד לילד באמצע גיל העשרה (עת עבר לאוסטרליה למען הקריירה והעתיד).

התאומים אלתרמן

רן ודן אלתרמן הם ספורטאי הדגל של הטריאתלון הישראלי למעלה מעשור. ההתמדה, הנחישות, ההתגברות על מכשולים ועד אין ספור מרכיבים הכרחיים להצלחה מגולמים כולם בתוך ההישג חסר התקדים – השניים לא הפסידו אף תחרות ישראלית במשך עשור ובכלל זה עשור של אליפויות לאומיות. השניים הם סוג של מכבי תל אביב בלי כדור, רשת וקרש אלא עם אופניים, שחייה וריצה. אם יצליח אחד מהם להגיע למשחקים האולימפיים בלונדון זו תהיה הצלחה מושלמת אבל גם אם לא את החותם העמוק הם כבר הותירו בספורט הישראלי וראוי כי על דרכם עוד ילמדו במקומות בהם רוצים להנחיל אופי בלתי מתפשר לספורטאים בהתפתחותם.

רן מרגליות, ניב ליבנר, מיכל אלה

הצבתי את כל השלושה יחד משום שהם הדוגמא הטובה ביותר להתגברות על מכשול הפרובינציה או האין ענף המקומי. בניגוד מוחלט לקיבעון ענף האופניים הם הגיעו לקבוצות מקצועניות וזכו לחוזה מקצועני. מצד אחד הם צמחו בענף שכבר עשור שלם לא מצליח להפוך את תרבות הפנאי המתפתחת ביותר בישראל להצלחת איגוד לאומי ומצד שני הם הוכיחו כי כל ספורטאי יכול לכל מכשול ובתנאי שהוא מחליט לאמץ את הקיבעון אבל בצידו החיובי של התמדה עד השגת המטרה. העובדה ששלושה רוכבי אופניי כביש ישראלים הצליחו להגיע לקבוצות בדרגים האלו משולה לשחקן פוטבול ישראלי שיגיע לסופרבול ולא, זו לא השוואה מפוברקת כשמשווים את הליגות הקיימות בכל העולם באופניים או פוטבול אמריקאי לעומת אלו הקיימות בישראל. בכל מקרה זה סוג של הצלחה בניגוד לכל נתוני הפתיחה. ההצלחה כה בלתי נתפסת כשחושבים על הביקור של קבוצת סאקסו בנק בישראל כאחת מתוצאות הלוואי של החתמת רוכב אופניים ישראלי.

נמרוד שפירא בר אור, יעקב טומרקין

כמעט כל מה שנכתב על מרגליות, ליבנר ואלה נכון גם לגבי השחיינים הישראלים. ענף השחייה המקומי מקיים תחרויות סדירות וזה ההבדל היחיד בינו לבין ענף אופני הכביש הישראלי. השניים לא פורצי דרך, למרות ששברו שיאים ישראלים גם בשנה ה- 64 של מדינת ישראל. כדי להיות שחיין ישראלי ברמה עולמית צריך להתגבר על מציאות פוליטית מקומית קשה ובעיקר שפירא בר אור יכול להעיד על כך. העובדה כי טומרקין עלה לחצי גמר אליפות עולם מהמקום ה- 11 וסיים במקום ה- 16 באליפות העולם, כמו שפירא – בר אור. שניהם ייצגו את ישראל במשחקים האולימפיים בלונדון.

יאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת