כתבה שנייה בסדרה על תהליך פיתוח ספורטאים בגיל צעיר. והפעם: איזה מודל מספק תשובות טובות יותר – מודל המוטיבציה או מודל הכישרון?
מאת:מאת: ד"ר רוס טאקר, תרגום: תומר גמינדר
בפוסט הקודם התחלתי את מה שאני מקווה שתהיה סדרה מעניינת ומעוררת מחשבה, הדנה בתהליך פיתוח הכישרון לספורט אצל ילדים צעירים. בחנתי מחקר שנערך לאחרונה על אתלטי עילית וכמעט עילית בדנמרק, אשר הוביל את המחברים למסקנה כי "אין עיכוב בהתפתחות האתלטים, שלא ניתן להשלים מאוחר יותר עם התמחות מאוחרת".
נתיב האימונים מוביל לביצועים?
מסקנה זו הושפעה במידה רבה על ידי הממצא שאתלטי עילית התאמנו פחות מאתלטים בכמעט עילית עד גיל 15 לערך, ואז הגדילו את זמני האימון בין גילאי 15 ל-21. קבוצת הכמעט עילית, לעומת זאת, התאמנה משמעותית יותר בגיל צעיר מאוד, אבל הגיעה לשיא בין גילאי 12 ל-15, לפני שהחלה לנשור אחורה. הגרף למטה, שציירתי מחדש תוך שימוש בנתונים מהמחקר, מראה את "נתיב האימונים", ומסכם את הטענה טוב למדי על ידי הצגת השינויים בזמני האימונים (בשעות לשבוע) בשתי הקבוצות.
אז יש הבדל ברור בנתיב האימונים, ומפתה לומר כי יש קשר להבדל בנתיב הביצועים (מכיוון שהם מסיימים בסופו של דבר ברמות שונות). עם זאת, זה לא בהכרח המקרה, כפי שניתן לראות בהמשך.
היום, אני רוצה להעלות את המחשבות שלי על הגרף למעלה, ולתת כמה סיבות אפשריות מדוע הגרף נראה כפי שהוא נראה. אני מאמין שלפתרונות אפשריים אלה יש מספר השלכות משמעותיות מאוד על הראייה שלנו של "כישרון" ו-"עבודה קשה", והאם אלופים נולדים או נוצרים – לא סביר שהפתרון פשוט כמו שאנו חושבים!
לא ההתמחות, אלא זמן האימון
ראשית, עם זאת, אני חייב לחדד את ההגדרה של התמחות ולהציע שם חדש עבור המחקר הדני, אשר הגיע למסקנה שאני לא מאמין שנתמכת על ידי הנתונים שלהם. המחקר נקרא התמחות מאוחרת: המפתח להצלחה בענפי ספורט של סנטימטרים, גרמים או שניות.
לדעתי, מה שהנתונים מראים הוא שהמאמר היה צריך להיקרא "דחיית נפח אימונים גבוה: המפתח להצלחה בענפי ספורט של סנטימטרים, גרמים או שניות". זאת מכיוון שהם באמת מצאו שלא היה הבדל בין העילית לבין הכמעט עילית ביחס לזמני האימון שהשקיעו בענפי ספורט אחרים – העילית השקיעו בהם 63 חודשים, והכמעט עילית 62 חודשים.
אז המסקנה שהתמחות מאוחרת חוזה הצלחה לא מחזיקה מים – הקשר שלה להתמחות קלוש והיא נוגעת בעיקר לנפח האימונים. זה חשוב, כי אפשרי בהחלט שילד בן 12 שמשחק בשלושה ענפי ספורט (ולכן מגוון) מבלה יותר זמן באימונים לספורט העיקרי שלו (לדוגמה, טניס) מאשר בן 12 אחר, אשר רק משחק טניס. מי מתמחה יותר?
לכן, להמשך הדיון הזה, אני עוזב את נושא ה"התמחות" מאחורי, ועובר לדבר יותר על מה שהנתונים הראו, וזה כי דחיית האימונים בנפח גבוה בספורט הנבחר חוזה השתלבות בסופו של דבר בקבוצת העלית. אנחנו צריכים לדון בסיבות האפשריות לכך, מכיוון שיש כמה הסברים אפשריים.
מקרים פרטיים כנגד עקרונות כלליים
נקודה חשובה נוספת היא שכל הנתונים הם ממוצע (במקרה זה, של 99 אתלטי עילית ו-75 אתלטי כמעט עילית) ובתוך סט הנתונים, כנראה שיש שונות גבוהה. לכן בקבוצת העילית, המיוצגת על ידי קו הבז' בגרף למעלה, ייתכן בהחלט שיש גם פרט שהתאמן 12 שעות בשבוע בגיל 12, ובאותה מידה יכולים להיות גם אתלטים בכמעט עילית שעשו פחות. אז נמשיך קדימה עם הדיון בידיעה שאנחנו מכלילים, אבל גם בהבנה כי השאלה היא: אם ניקח 100 ילדים, מה היינו ממליצים על מנת למקסם את הסיכויים לייצר את האתלטים בעלי הביצועים הגבוהים ביותר?
שני מודלים להסברת נתיב האימונים
עם המחשבה הזו, בואו ונסתכל על שני מודלים שעשויים להסביר את נתיב האימונים. בכדי לחסוך לכם גלילה למעלה ולמטה, הנה הגרף שוב:
הייתי אומר שיש שלוש שאלות מעניינות על השינויים לאורך הזמן בין שתי הקבוצות, אשר סימנתי על הגרף.
1. מדוע חלק מהילדים מתאמנים יותר מגיל 9 עד 15?
2. מה קורה בתקופה שבין גילאי 15 ו-18, בה יש שינוי ברור במה שאתלטי עילית עושים בהשוואה לאלו שימשיכו להיות כמעט עילית?
3. מדוע אתלטי עילית ממשיכים לשמור על נפח האימונים בזמן שהכמעט עילית ממשיכים ומורידים בגילאי 18 עד 21?
בסוף פוסט זה אחזור לשלוש השאלות ואסכם את התשובות שלי. אז אם אתם מחפשים "קיצורים", אתם יכולים לקפוץ למטה ולקבל את הגרסה שלי מיד! לכל השאר, אתם יכולים להמשיך לקרוא כדי לראות את הטיעונים.
מודל המוטיבציה לעומת כישרון
באופן כללי, הייתי מציע שני "מודלים" שיכולים לענות על כל שלוש שאלות בבת אחת. יש גם הכלאה של השניים איפשהו באמצע, כמובן, אבל אני אציג את הקצוות למען הבהירות. שני הקצוות מסוכמים להלן.
אין לי תשובה ודאית איזה מהמודלים מסביר בצורה אופטימאלית את התצפיות, אבל אומר מראש כי אני מאמין שהתשובה תהיה שילוב, אבל כאשר אני נוטה יותר לכיוון מודל הכישרון, מצד ימין, ואני אסביר מדוע בהמשך.
המודל המוטיבציוני/פסיכולוגי ותפקידם של ההורים והמאמנים
מודל זה גורס כי ילדים צעירים אשר מתאמנים בנפחי אימון גבוהים מוקדם מגיעים לנקודת שחיקה כתוצאה מהתפכחות בנוגע לספורט, אובדן תשוקה אשר מוגבר על ידי הרצון לנסות דברים חדשים.
בדרך כלל (אך לא תמיד) נפחי האימונים הגבוהים הם תוצאה של הורים נלהבים יתר על המידה, אשר לא בהכרח מתכוונים להיות כאלה, אבל יוצרים לחץ על הילד להתאמן ולהגיע להישגים בענף הספורט החל מגיל צעיר מאוד. זה עשוי ללבוש צורה של הוראות ברורות ("אתם תתאמנו") או רמזים עדינים יותר, אשר מכוונים את הילד הצייתן להתמקד במשהו שלא בטוח שהיה בוחר בעצמו (איזון זה, אגב, הוא מסובך מאוד, ויהיה זה יומרני מצידי לתת עצות על כך, לכן לא אעשה זאת …). יש ללא ספק הורים שמאמצים את הגישה הדוחפת יותר (שוב, תחשבו על וודס ואגסי), וזו הבעיה כאן בדרום אפריקה, כפי שאני מתאר לעצמי שהיא בכל מקום בעולם בו אתם קוראים את זה.
התחרות הופכת לעיקר, הרצון של ההורה לנצח משועתק על הילד מוקדם מאוד, והחשיבות היחסית של הצלחה מוגברת. ואז מאמן מצטרף ללוח המשחק, אולי עם אותו הרצון להשיג הצלחה (לבית הספר, לקבוצה או למועדון), והלחץ על האתלט הצעיר רק הולך וגובר.
תגובה אחת ממייקל על הפוסט הקודם הציגה את הדברים בצורה הטובה ביותר כאשר הוא תיאר אותם כ"הורי במה", שהם "הכוח המניע מאחורי ההתקדמות של הילד. הילד הוא לומד מתאים, בעל מוטיבציה משלו, אבל מעטה… כל כמה שההורים סיפקו את הדחיפה כדי לגרום (לאתלט) להגיע אל (רמות) הכמעט עילית, הם לא מונעים פנימית מספיק בכדי להגיע ל(רמות) העילית". (תודה למייקל על התגובה לפוסט הקודם).
התוצאה של כל זה היא כי בשלב זה או אחר, האתלט מפסיק להקדיש את הזמן הנדרש לאימונים, בין אם לטובת ענפי ספורט אחרים ובין אם הוא פורש מהספורט לגמרי. זה ההסבר לנקודות 2 ו-3 בתרשים למעלה. קיבלתי אתמול מייל מאלוף ריצה דרום אפריקאי ידוע שחוזר בדיוק על מחשבות אלה, שהילד מעולם לא נהנה באמת מהספורט, אלא התאמן כתוצאה של מוטיבציה חיצונית (בדרך כלל של ההורים, אבל גם של עמיתים ומאמנים), מה שלא היה בר קיימא. זה בהחלט אפשרי, כמו שהדוגמאות של כמה אתלטים צעירים מראות לנו, אבל בנוסף זה גם הסבר כללי מדוע ייתכנו שיעורי נטישה גבוהים אצל מי שמתאמנים בנפחים גבוהים בגילאים צעירים.
מצד שני, אתלטי עילית הם בעלי מוטיבציה עצמית, שיש להם רצון פנימי להתאמן, וזו המוטיבציה שבדרך כלל מתפתחת בשלב מאוחר יותר בחיים. אלה האתלטים שדוגמים ענפי ספורט שונים כאשר הם צעירים, משחקים יותר ומתחרים פחות, ומרסנים את מידת ה"מבניות" שלהם בספורט עד למועד מאוחר יותר. לפיכך, נפחי האימון נמוכים בתחילה (1) גדלים מאוחר יותר, כאשר הילד מקבל את ההחלטה להתחייב לספורט ולהתאמן קשה, (2) ומשמרים אותם תוך כדי שהם מגיעים להצלחות (3). ההורים, לעומת זאת, ככל הנראה פעילים, אך מתמקדים בסיוע למוטיבציה של הילד, ומאפשרים לילד להתפתח בקצב שלו (שוב, תודות למייקל על התיאור).
בהקשר זה, הפסיכולוגיה, או אובדן המוטיבציה, הוא המניע העיקרי של מה שנראה בסופו של דבר כשינוי פיזיולוגי – האתלט מתאמן פחות, משיג תוצאות יחסית פחות טובות, ולכן נראה, מבחינה פיזיולוגית, כי מצבו מדרדר. כלומר, הפסיכולוגיה מכוונת את ההתנהגות (להתאמן או לא להתאמן), אשר בתורה מכוונת את הפיזיולוגיה (והביצועים).
מודל הכישרון – פיזיולוגיה
לעומת זאת, מודל הכישרון אומר בדיוק את ההפך, שהפיזיולוגיה מניעה את הפסיכולוגיה וההתנהגות, שנובעת כתוצאה ממנה. לכן הביצועים הם התוצאה הסופית של הפיזיולוגיה, לא מוטיבציה.
ולכן על פי מודל זה:
• חלק מהילדים מתאמנים קשה יותר בגיל צעיר מאוד – יכול להיות שבגלל השפעת ההורים כפי שתואר קודם, או שיכול להיות שבגלל שהילד נהנה מהספורט בגיל צעיר (הכוונה בין גיל 9 ל-15, אפשר להתייחס גם לצעירים יותר, אבל אז יש נושאים אחרים שלא אכנס אליהם כאן). בין אם מקור המוטיבציה בהורים או במוטיבציה עצמית לא משנה יותר מדי בשלב זה.
• הילדים שמתאמנים פחות בגיל זה, ואשר הנתונים מצביעים שימשיכו ויהיו אתלטי עילית, אינם בהכרח אלה שהם יותר "מאוזנים" או מגוונים, אלא אלה שיש להם כישרון טוב יותר לספורט בכלל, ולכן לא צריכים להתאמן כה חזק בספורט מסוים על מנת להשיג את מטרותיהם בגילאים צעירים אלה. לעיתים קרובות הם נגררים לענפי ספורט אחרים, בדיוק בגלל היכולת המולדת, והתוצאה היא פחות אימונים במה שבסופו של דבר הופך לענף הספורט הנבחר שלהם.
• במילים אחרות, הכישרון הטבעי שלהם מאפשר פחות זמן אימון בכל ענף ספורט, ואולי יותר "משחק", בעוד ילדים אחרים מתאמנים יותר בספורט הספציפי.
• גורם נוסף ומכריע הוא הבשלות הפיזית ביחס לגיל הכרונולוגי. תקראו לזה בגרות ביולוגית, אבל אין ספק כי ילדים מתפתחים באופן שונה, ולכן ההבדלים בין שני ילדים בני 15 יכולים להיות גדולים מאוד. יש לכך השלכות על הביצועים, מכיוון שעכשיו יש אפשרות נוספת להסביר את ההבדלים באימונים עד גיל 15, הקשורה גם לפיזיולוגיה.
• ילדים שמפתחים ראשונים משיגים יותר הצלחה בגילאים צעירים יותר. ילדים מהירים יותר, גבוהים יותר וחזקים יותר בגיל 14 יהיו כמעט תמיד דומיננטיים כנגד ילדים בני גילם. זה מעודד אימונים נוספים, גם בגלל ההורים שמעודדים הצלחה, וגם כי ילדים בני 14 ו-15 מכירים בערך של ההצלחה ולכן מתאמנים יותר (במאמר מוסגר, בדרום אפריקה זו בעיה מסוימת, כי בן 14 אשר התפתח מוקדם הוא גדול, מהיר וחזק, ויכול בקלות להיות ה"גיבור" של בית הספר בגלל יכולות הרוגבי שלו. דבר זה לא משפיע על מתפתחים מאוחרים יותר, כמו שמפתחים מוקדמים אלה אינם צריכים ללמוד מיומנויות. מאוחר יותר בחיים, כאשר יתרון זה נשחק, הוא נשאר קצת "עירום" עקב החוסר במיומנות. זו התיאוריה, בכל מקרה …).
• ילדים שהם מתפתחים מאוחרים נשארים מחוץ לתחרות, יכולים להתאמן פחות בכל ספורט אבל לפתח מיומנויות בתקופה זו.
• עם זאת, בסביבות גיל 15 או 16, "פערים" ביולוגיים אלה מתחילים להצטמצם. המתפתחים המאוחרים מתחילים להדביק את הפער, ללא קשר לאימונים, ואולי בשלב זה, "התוצר הסופי" מתחיל לקרום עור וגידים. האתלטים אשר השיגו הצלחה בשלב מוקדם (בעיקר הודות להתפתחות ביולוגית מוקדמת) מגלים עכשיו שהיתרון שלהם נשחק בהתמדה.
• בינתיים, האתלטים בעלי יתרון גנטי כלשהו (אם נשתמש ב"קללה" של הדוגלים בעיקרון של עבודה קשה כסיבה היחידה להצלחה) לספורט, כגון גודל הגוף, התאמות מטבוליות, והבדלים בשרירים מתחילים להתגלות כאתלטים הטובים ביותר.
• העובדה כי "השינוי" בהיקף האימונים מתרחש סביב גילאי 15-17 הוא משתנה המצביע על כך שזמני האימונים עשויים להיות קשורים להתפתחות פיזיולוגית.
התקרה מתגלה
במילים אחרות, מה שקורה זה שאיפשהו בין גיל 15 ל-18, "התקרה" מתגלה. אולי אתם זוכרים שבפוסט הקודם כתבתי כי הגנטיקה עשויה לקבוע את תקרת הביצועים. האימון מסייע לאתלט להגיע אליה. רק כאשר הוא מגיע לסביבות גילאי 17 או 18, הופך להיות יותר ויותר ברור לאתלטים (ולמאמנים ולהורים שלהם) שיש להם את מה שנדרש כדי להצליח, או שאין להם בדיוק את זה.
הם יכולים להיות טובים, ובעלי הישגים עד לנקודה זו, אבל "גדולה" נמצאת מעבר ליכולתם. כתוצאה מכך, נפח האימונים שלהם יורד (2). אובדן מוטיבציה? בהחלט, אבל לא באופן שהמודל הקודם הגדיר אותה – כאן, אובדן המוטיבציה הוא פשוט כי האתלטים מכירים בכך שלא יכול להיות להם עתיד בספורט. הם אוהבים את הספורט, ועדיין משתתפים (ולכן הם עדיין מתאמנים), אבל למה להתאמן שעתיים ביום כדי לסיים במקום 20?
בשלב זה, ההיסטוריה של האימון לא רלוונטית. אלה שהתאמנו פחות כאשר היו צעירים עשו זאת בין אם משום שהייתה להם היכולת הטבעית ולפיכך התאמנו פחות ליותר ענפי ספורט, או בגלל שהם התפתחו מאוחר מדי ונשארו מחוץ לתחרות. זה לא משנה, מכיוון שההחלטות מגיל 18 ואילך נעשות על ידי אתלט אשר מגיב ליכולת שלו להתאמן. וזה ההסבר לנקודה 3 בגרף למעלה.
כמו כן, בגיל זה התחרות הופכת חריפה, וכדי להישאר תחרותי, האתלטים חייבים להגיב על ידי הגברת נפח האימונים, ללא קשר ליכולת המולדת. הכישרון הטבעי שלהם מאפשר להם להגיע עד לנקודה זו עם פחות אימונם משאר בני גילם, ואז בגיל 16 או 17, כאשר רוב הילדים הבשילו מבחינה פיזית, הם יכולים להתחיל ולראות שיש להם עתיד בענף הספורט וצריכים להגדיל את נפחי האימונים.
קחו מקרה היפותטי – חותר בן 15, שמצליח מאוד כנער מכיוון שהוא בוגר פיזית לגילו. ואז בגיל 16, בני גילו מתחילים לתפוס אותו כשהם מתבגרים. הם התאמנו פחות, אבל עכשיו ההתפתחות הפיזיולוגית שלהם סוגרת את הפער שהיה לו. עכשיו הוא מתחיל להפסיד, לא הרבה ולא הפסדים קשים, אבל מספיק כדי שהוא יבין שאין לו את מה שצריך. בשלב זה, רמת המוטיבציה שלו בירידה והוא מתאמן פחות, הפער בינו לבין המתפתחים המאוחרים גדל יותר ויותר. להם יש את הבונוס הנוסף שיש להם יותר "כישרון" מלכתחילה, ועד מהרה, נוצרת ההפרדה לקבוצות העילית והכמעט עילית.
אני חושב שזה חלק חיוני מהתשובה – הילדים שמתאמנים יותר כאשר הם צעירים כנראה עושים זאת גם בגלל הלחץ של ההורים, אבל גם בגלל ההצלחה בשלבים המוקדמים. הם עושים את מה שהם אוהבים, אבל הם אוהבים את זה כי הם טובים בזה! עם זאת, בשלב מסוים, מסיבות שונות, המצב משתנה, המפתחים המאוחרים, שהתאמנו פחות מוקדם יותר, מתחילים להצטיין ולאחר מכן בוחרים להתאמן יותר כדי להמשיך ולהצליח יותר ויותר. לכן עכשיו ההשפעה כפולה – לא רק את שהילדים המוכשרים מתאמנים יותר ככל שהם מתבגרים, אלא אלה שפחות מוכשרים עוזבים ומתאמנים פחות כי הם מבינים שהתקרה שלהם נמוכה יותר ממה שחשבו בתחילה.
בסופו של דבר, במודל זה, זו הגנטיקה, לא המוטיבציה, ש"מכשילה אותם", מכיוון שהם הגיעו ל"תקרה" שלהם, אשר מוגדרת מבחינה פיזיולוגית! מבחינה זו, הפסיכולוגיה למעשה "מוזמנת מראש" על ידי הפיזיולוגיה.
הבחנה בין המודלים – בלתי אפשרי, אבל מסקרן
אז מה קורה באמת? כמו שאמרתי מראש, אני בטוח ששני המודלים מתרחשים. למעשה, יש ראיות למוטיבציה הפנימית מופחתת, כמו גם לשיעורי נשירה גבוהים יותר, אצל אתלטים המתמחים מוקדם עם אימונים מובנים מאוד. וללא ספק יש אתלטים צעירים שמפסיקים להתאמן מכיוון שהם מאבדים את המוטיבציה ומתפכחים. עם זאת, עובדה זו אינה מבטלת את האפשרות שזו הפיזיולוגיה שלמעשה קובעת את השינוי במוטיבציה לאורך זמן, כפי שהצעתי למעלה.
לכן אם אני צריך לבחור באחד מן הקצוות, לפחות בהתחשב בנתונים של המאמר הדני ובתובנות והחוויות שלי, הייתי בוחר במודל הכישרון (פיזיולוגיה) כדי להסביר את השינויים באימונים וברמות הביצועים הסופיות אליהם מגיעים אתלטי עילית.
למה? מכמה סיבות. ראשית מכיוון שזמני האימונים במחקר הדני, עד לגיל 15, הם לא באמת כל כך גבוהים – שעה ביום. קשה לראות שהם מביאים לשחיקה. אם היה מדובר בשלוש שעות ביום, כבר היה מדובר בסיפור אחר. לכן הטיעון של "שחיקה" לא משכנע אותי.
שנית, וחשוב יותר, ההחלטה לסגת ולהתאמן פחות מתרחשת מוקדם מדי מכדי שתהיה פשוט תוצאה של שחיקה מאימונים, אובדן מוטיבציה והתפכחות. לדעתי זה יקרה מאוחר יותר, אולי בגיל סיום בית הספר. אני חושב שרמות המוטיבציה עלולות לרדת, אבל הסיבה העיקרית שאני מציע לאובדן המוטיבציה של מישהו בגיל הזה היא שהוא מפסיק להצליח, ומחליט כי ההשקעה (זמן האימונים) לא שווה את התשואה (להגיע במקום שלישי או רביעי ואולי אפילו עשירי).
ושלישית, אני לא חושב שחוסר מוטיבציה אך ורק בשל אימונים מובנים יתר על המידה יכול להסביר ירידה כה חמורה בזמן האימונים של אתלטים שעדיין מצליחים (ואתלטים אלה מצליחים). אני יכול לחשוב על מעט מאוד אתלטים שפרשו מהספורט בעודם מצליחים, ואשר לא חזרו אליו בשלב מאוחר יותר. אני יכול לחשוב על אתלטים רבים שנשרפו כאשר התחילו להפסיד – אי הניצחון (ההפסד) הוא כוח חזק מאוד, שמרוקן את המוטיבציה! לכן בראותי את אותם שינויים בגיל כל כך צעיר (מתחת לגיל 18), יפתיע אותי אם הסיבה הייתה אובדן המוטיבציה הפנימית כתוצאה מאימון מובנה מדי. אובדן מוטיבציה כתוצאה מהפסדים (מודל הכישרון) כן, אבל לא פשוט כי יותר מדי אימונים הזיקו להם קודם לכן.
מסקנה
ובכן, שלוש השאלות, ושלוש ההצעות שלי להסברים. שוב, הרשו לי להדגיש הכי חזק שאני יכול – שני המודלים מתקבלים על הדעת. אנשים מאבדים את המוטיבציה, ויש ראיות למוטיבציה פנימית מופחתת. אבל אלו לבדם אינם הגורמים להתנהגות ולהפחתה באימונים, כפי שכבר טענו. הכוונה איננה לומר שזה לא קורה, אלא רק שהייתי מייחס יותר מקרים למודל הכישרון-פיזיולוגיה.
אז הנה התקציר למי שקפץ קדימה ודילג על ההסברים!
1. מדוע חלק מהילדים מתאמנים יותר מגיל 9 עד 15?
או שהם נדחפים להתאמן על ידי ההורים, או שהם בוחרים להתאמן בתגובה להצלחה בספורט נתון. הצלחה זו יכולה להיות מונעת על ידי התפתחות גופנית מוקדמת. בינתיים, חלק מהילדים מתאמנים ומתחרים פחות מכיוון שהם מתפתחים מאוחרים, או פשוט כי הם לא צריכים את אותו נפח אימונים כדי להתחרות בהצלחה.
2. מה קורה בתקופה שבין גילאי 15 ו-18, כאשר יש שינוי ברור במה שעושים אתלטי עילית בהשוואה לאלו ימשיכו להיות כמעט עילית?
התקרה מתגלה לעין. תקרה זו נקבעת על ידי הגנים, ויש בני נוער שיש להם את היכולת המולדת לספורט מסוים שאומרת להם שהם יכולים "לעשות את זה". חלק אחר לא יכולים, והם יורדים בהיקף האימונים, והופכים להיות כמעט עילית, או מוצאים ספורט חדש לגמרי. אם תמדדו רק את ה"מוטיבציה פנימית" בשלב זה, תגלו שכמה בני נוער איבדו אותה, אבל הסיבה היא לא שהאימונים הזיקו, אלא בגלל שהם כבר לא מצליחים באותה מידה – בני 16 מבינים מספיק בכדי להבין מה קורה!
העובדה שמי שהתאמנו פחות כאשר היו צעירים עוברים להתאמן יותר עכשיו מצביעה על כך שיתכן שהתפתחו פיזית לנקודה שעכשיו הם יכולים להתחרות בהצלחה, או שהייתה להם יכולת מעולה מלכתחילה ועכשיו הם מתחילים להגיב לרמות גבוהות יותר של תחרות על ידי הגדלת נפח האימונים.
3. מדוע אתלטי עילית ממשיכים לשמור על נפח אימונים בזמן שאתלטי כמעט עילית חווים ירידה נוספת בגילאי 18 עד 21?
הם מגיבים להצלחה – הם מבינים שהתקרה גבוהה, והעובדה שהם נמצאים כעת בסביבה הרבה יותר תחרותית מחייבת להתאמן יותר. אבל שווה להם להתאמץ, כי יש להם את היכולת להצליח ברמה הגבוהה ביותר. ההתנהגות שלהם (יותר אימונים) היא תוצאה של הפיזיולוגיה.
כמובן, יהיו לא מעט ויכוחים בהקשר לנקודה זו. היא נוגדת את מה שאני תופס כתרבות הכללית של להגיד לאנשים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים לעשות, בתנאי שהם יתאמנו קשה מספיק. תתאמנו מספיק שעות, ותוכל לקטוף את הפרס.
כמובן, יהיו לא מעט ויכוחים בהקשר לנקודה זו. היא נוגדת את מה שאני תופס כתרבות הכללית של להגיד לאנשים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים לעשות, בתנאי שהם יתאמנו קשה מספיק. תתאמנו מספיק שעות, ותוכל לקטוף את הפרס.
למרבה הצער, אני לא מאמין כי הספורט עובד בצורה זו, במיוחד בענפי סנטימטרים, גרמים או שניות, מכיוון שהם מה שאני הייתי מכנה ענפי ספורט שמושפעים על ידי הפיזיולוגיה. כל ענפי הספורט מושפעים על ידי הפיזיולוגיה, כמובן, אבל ענפים אלה מושפעים במיוחד. אני חושב שהדוגמה של אתלטי ספרינט היא הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה בכדי להמחיש כי מהירות היא לא יכולת שניתן לאמן אותה במידה שאנשים לפעמים מציעים.
לענפי ספורט מבוססי מיומנות יתכן ודרוש דיון נפרד. מה שחסר בדיון זה (ואני מודע לכך) הם כמה איורים ודוגמאות כיצד אתלטי עילית מתקדמים – איך האצנים המובילים עוברים מהילדות לבגרות? כיצד נראתה העלייה של אוסיין בולט לפסגה, והאם היא אופיינית? האם אנחנו יכולים למצוא שם ראיות לוויכוח של יכולת מולדת כנגד "ייצור" יכולת בספורט, במיוחד בענפי סנטימטרים, גרמים או שניות? (מכיוון שאני מבטיח לכם כי אין מחקרים ארוכי טווח על זה!)
אבל כל אלה בפעם הבאה, כאשר אסתכל על 10,000 השעות, והתיאוריה שאימון יוצר מומחיות.
אבל כל אלה בפעם הבאה, כאשר אסתכל על 10,000 השעות, והתיאוריה שאימון יוצר מומחיות.
כמו תמיד, זו המילה הראשונה בדיון ולא האחרון, אז אתם מוזמנים להגיב!
ד"ר רוס טאקר
בעל תואר ד"ר בפיזיולוגיה של האימון ותואר שני במנהל הספורט מאוניברסיטת קייפ טאון. תחום העניין העיקרי של רוס ביישום המדע להישגים, אצל ספורטאי עילית ומערכותספורטיביות, ובגישור הפער בין מדע למסחר. הבלוג של רוס נועד לשרת מטרה זועל ידי גישור הפער בין המדע ליישומו אצל האתלטים על ידי מאמרים, אימוןוהסברה. רוס חי בקייפ טאון, דרום אפריקה שם הוא מבלה את מרבית זמנו כמרצהבכיר במחלקת מדעי האימון ורפואת ספורט. הוא עובד עם קבוצות ספורט וספורטאיםאולימפיים.
תומר גמינדר– המתרגםנשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי
