מרתון ג'ילט תל אביב היה גדול אירועי המגה של חורף – אביב 2012. הוא לא היה האחרון אך היה כמסיבה, אם לא מסיבת סיום הרי לפחות מסיבה מהסוג שרק תל אביב יכולה להכיל

מאת:יאיר בן עמי

מרתון ג'ילט תל אביב הציג הכל מכל ויותר מאשר אנו יכולים לעכל, כל אחד בנפרד. הוא היה הגדול ביותר וגם הסמלי ביותר בשנה המסתמנת כשיא של הספורט האירובי בישראל ולמרות שעבר רק רבעון ממנה.

דחייתו של מרוץ כפר סבא ייצר רצף של ארבע שבועות בהם נערכו מרוצי ענק. אלפים בכפר סבא, רבבה ברעננה, רבבה וחצי בעיר הבירה והרבה יתר מעשרים אלף ששטפו את רחובות תל אביב בסוף השבוע האחרון של חודש מרץ 2012.

בכפר סבא התרגשתי, בירושלים תחושת הקודש מילאה אותי, ברעננה נפעמתי, כשלושים וחמשה ק"מ לתוך המרתון ג'ילט תל אביב, לצד חבורת החוד, ראיתי בצידו השני של הירקון רצף בלתי פוסק של המוני רצים במשחק של צבעים המשתנים מכתום של חולצות המרתון לאחרים. חשתי כמניח עיני על עדשת קליידוסקופ ומצאתי את עצמי מחפש אנשים רק כדי לאמור להם: "צבטו אותי" הייתי כלא מאמין. ארץ חמדת אבות מציגה חודש מרץ המשוגע עם ארבעה מגה אירועי ספורט. ממש תרבות ספורט בארץ זבת בלי ציניות וללא הגזמה.

ראשי הערים הגדולות בישראל לא רק סגרו את הרחובות לטובת תרבות הספורט אלא שהם עצמם משתתפים באירוע של ביתם. את ראש העיר כפר סבא ראיתי על קו הסיום, הרבה מעבר לשעה רצופה, כשהוא לוחץ ידיים לרצים אשר סיימו בזמן שהמנצחים יכלו לעשות את המסלול שוב בפעם השנייה. ראש עיר הבירה הוא רץ מרתון של ממש ולא רק רץ בעירו אלא כיבד את תל אביב בהשתתפות. ראש עיריית רעננה השתתף באחד המקצים במרוץ שהפך מסורת בעירו. ראש העיר ללא הפסקה נעמד על מסלול המרוץ ברחובות תל אביב, חילק מים והחליק ידיים ולאחר מכן הגיע לקו הסיום כשהוא רכוב על אופניים המושכרים בעיר לטובת תרבות ירוקה, נוחה וזולה. התגלמות המהפכה ונראה מי מעז לקטר על פקקים ומשום שאל מול המוני המצביעים ברגליהם יהיה פתטי לקטר על צומת חסום.

סגירת ערים , לטובת תחרויות ריצה או כל אירוע ספורטיבי המוני בעל אופי עממי, ויסלחו לי רצי העילית, הוא דבר כל כך לא מובן מאליו אז הרשו לי להתפעם לאורכם של עוד כמה מילים ולהודות כי עבורי זו היא התרחשות שמעבר לרגיל, המקובל, השכיח או התואם את כלל תרבות ארץ ישראל. בכל הכנות על שמחה, אושר והרבה מאוד סיפוק הממלאים אותי כשאני נזכר כיצד, באיזו קלות ואגב, בוטלו המרתונים של ירושלים או זה של תל אביב כשכבר היו עובדה קיימת. כמי שאופטימיות אינה מובנית בנשמתו ופסימיות משמשת כאות ושימת לב לאזהרה בנפשו, תמיד היא תקונן בי, אותה התחושה של עד כמה אין זה מובן מאליו, כשאביט אל העתיד של הספורט ההמוני בעתידה של ישראל.

בכל ארבעת המרוצים, עליהם כתבתי כאן, נתקלתי (תרתי משמע) באותם דברים היכולים לחרב את עתידם. בכפר סבא הם כבר ממש למדו כיצד לארח ולקבל את התקשורת אך טרם הגיעו ליישום מושלם וזה מובן ובטוחני כי יהיה זה מובנה בהתארגנות המרוץ כבר בשנה הבאה ועל פי ההתקדמות מאשתקד. בירושלים הזדעזעתי לראות סדרן במרחק שניות, מעלה אחת של חום ראשו המאדים אשר העלה אדים לקור הירושלמי, מהרמת יד על צלם טלוויזיה סיני. האם באמת הועבר לו תדריך בו הוא הוזהר שלא לתת למצלמה של מיליארד סינים למצוא את המקום הטוב ביותר לצילום? ומה עם הבוץ הקבוע בכל שנה הרי כבר בוודסטוק למדו כיצד להתמודד עם זה וכבר חלפו ארבעים וחמש שנים. ברעננה ראיתי סדרן מאבד שליטה, קצף יוצא מפיו כשווריד מאיים להתפוצץ בצווארו בעודו עושה כל מאמץ למנוע מצלמים למצוא את העמדה הטובה ביותר לביצוע עבודתם. מלוא ההערכה לטיפול של הממונים עליו לאחר האירוע ולא נרחיב מעבר כי לא זה הנושא. בתל אביב היה זה אך מגוחך לראות כיצד הבמה של הצלמים, מול קו הסיום, מלאה ב"אני רק מחכה לבעלי ותזהר לא לדרוך על הילדים" או את ההתעקשות שלא לתת לאנשים להיכנס לאזור שאחרי חצי שעה היה כמסוף הישן באולם קבלת הפנים של שדה התעופה כשהוא עוד נקרא "לוד". אי היכולת להפריד בין המאיים על הסדר הטוב לבין שאינו מפריע יוצר אין ספור מצבים אנרגטיים של עצבים חסרי כל שאין צורך בקיומם.

בהקשר ההתרחשות על קו הסיום במרתון ג'ילט תל אביב אפשר למצוא הקשרים של ארגון גם להכרזה על פרס של 10,000 דולר לשובר שיא המסלול כשזה (המסלול) חדש ומעולם לא נקבע עליו זמן רשמי. אפשר גם לתהות כיצד נקבע כי העומק האיכותי של ריצת המרתון ככזה שלכאורה, על פי רישום התוצאות בימים שאחרי התחרות, הביא את המנצחת לקו הסיום במקום הרביעי (כולל גברים). בעוד שבפועל אנחנו יודעים שהרביעי שהגיע היה גבר אתיופי והחמישי היה גבר קנייתי, שתוצאותיהם נרשמו באתר תוצאות התחרות רק כארבעה ימים אחרי האירוע. גם על דחיית טקס הסיום אפשר לתהות ובכל זאת. כל אלו הם נושאים אותם אפשר ללמוד וכשהאירוע הנערך בפעם השנייה (מבחינתם של המארגנים) ומציב רף משתתפים חסר תקדים, אפשר גם להבין כי הלמידה מתרחשת תוך כדי. נכון שאפשר להביא יועצים מחו"ל, כאלו שכבר ארגנו כמה מרתונים של 40,000 משתתפים (ובתל אביב שואפים להגיע למספר הזה תוך כמה שנים) ובמקום ללמוד תוך כדי עשייה להפיק את הלקחים של אחרים.

סיכום חיובי בכל זאת יהיה למדור. הטוב, היפה והמרגש היו גדולים עשרות מונים על התקלות, הטעויות וכל מה שרובם הגדול והמכריע של המשתתפים לא ידעו עליהם, לא יודעים ויידעו רק אם יקראו את הסיכום שלי או שהגיעו למרכז שמירת החפצים.

החשוב ביותר, ביציאה וסיכומים של כל האירועים, כי נדע לשמרם ובעוד כמה שנים נתרגש על הסדר, המופת והשינוי שהתרחש בדיוק כפי שאני מתרגש לראות איך גדלנו והיינו לתרבות בהתהוות ושוב אטרח ואכתוב כי עבור מי שהיה כאן אז, לפני 15 או 25 שנים, זה כל כך לא מובן מאליו עד כי – צבטו אותי כדי שאדע כי איני חולם וזהו המציאות של הספורט הישראלי נכון לשנת 2012.

בעוד שבועיים אליפות אירופה בטריאתלון, כאן אצלנו בשכונה, הקפת התבור – הסבא רבא, והמייסד המיתולוגי של כל תחרויות הריצה בישראל, יחגוג 60 בעוד חודש ובנימה האישית בקיבוץ דליה, המקום בו תמיד ארגיש בבית, תיערך תחרות הריצה לזכר הבנים זה עשור שישי ברציפות.

משפט הסיום הטוב ביותר שמצאתי כדי למקסם את השאלה שעלתה בי עכשיו, בקוראי את שכתבתי שוב, נשאלה בסרט ישראלי מיתולוגי בהקשר אחר לחלוטין אך ארשה לעצמי להשתמש בו כשאלה על תרבות הספורט האירובי בישראל: "מה אומרים הרופאים, זה עוד יגדל?"

יאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת