הדרך ממשיכה להתפתל, ואני מפלס את דרכי בין המשפחות הרבות. רק עוד שלושה קילומטרים, כבר אפשר לשמוע את הכרוז בנקודת הסיום
מאת:רועי שוורץ
בכלל, בשביל מה לי כל זה? עד הרגע האחרון, כשהאוטובוס פילס את דרכו אל עבר נקודת הזינוק, עוד התלבטתי האם לצעוד 11 ק"מ, או להסתפק ב-5. זה לא שמישהו ישים לב. ובכל זאת, ברגע שהאוטובוס עצר בנקודת ה-11, זינקתי החוצה. לא בדקתי מי ירד איתי, לא חיפשתי פרטנרים. פשוט רציתי לצעוד. אחרי הכל, בשביל זה התכוננתי ארבעה חודשים.
את הצעדה התחלתי בקצב מתון. בכל זאת, יש עוד דרך ארוכה לפני, ובכלל, לאן יש למהר? הנוף יפה, האוויר נקי. הקילומטר הראשון עבר במהירות. גם השני. בשלישי התחלתי להרגיש האטה. בקילומטר הרביעי כבר הגיעו סימני השבירה. בכלל, בשביל מה לי כל זה? הרי יכולתי להסתפק בחמישה קילומטרים. למעשה, אחרי השבוע שעבר עליי, אני בהחלט זכאי לנמנם במיטה עד מאוחר. מה עבר לי בראש? ומה זו העלייה הזו פתאום? הרי אמרו לי שכל המסלול הוא ירידה אחת ארוכה. אוף!
אבל אז היא הגיעה. אותה יד נעלמה שקראתי עליה בסיפורי הרצים. אותה יד שתמיד חשבתי שלא קיימת. היד הזאת החלה לפתע לדחוף אותי קדימה. ופתאום כבר בכלל לא קשה. השרירים לא כואבים, הזיעה אינה ניגרת, והנוף? למי אכפת בכלל. אני רואה לפני רק את קו הסיום. לאט לאט אני מגביר את קצב ההליכה, ועובר מדי פעם לריצה קלה. הקילומטרים עוברים משל היו מטרים בודדים.
הנה נקודת המפגש עם מסלול ה-5 ק"מ. ולחשוב שעד לא מזמן רציתי להתחיל לצעוד מכאן. הדרך ממשיכה להתפתל, ואני מפלס את דרכי בין המשפחות הרבות, לא מאט לרגע. רק עוד שלושה קילומטרים, כבר אפשר לשמוע את הכרוז בנקודת הסיום.
שני קילומטרים לסיום, אני מבין שהסיום כבר ממש קרוב ופוצח בריצה קלה. עם כל צעד מפלס ההתרגשות עולה. הנה, אני כבר ממש יכול לראות את קו הסיום. עוד רגע ואני שם. אני באמת הולך לעשות את זה!
מקץ שעתיים ועשר דקות, אני חוצה את קו הסיום. ההתרגשות עולה לרמות שלא חוויתי מעודי. כבר אין בעיות בעבודה, אין התעסקות בלתי נגמרת בדירה החדשה, ולמי אכפת שהמרצפות במרפסת לא לגמרי ישרות. יש רק אושר גדול, עצום, מדהים. עמדתי במטרה, ובהצלחה גדולה ממה שציפיתי.
אז למה לי כל זה? לא יודע. מה שבטוח, בשנה הבאה אני אהיה שם שוב כדי לבדוק.
רועי שוורץ, בן 29. מתגורר בקרית חיים. כלכלן בחברת החשמל. מגלה את עולם הצעדות.