מסלול מלהיב בנוף מקסים, מזג אוויר חמים ונעים, אווירה בין לאומית…בעצם רק בשדה המזנקים. מסביב נותרנו בשכונה, אפילו הסדרנים במחסומים לא ידעו איפה התחרות בדיוק
מאת:יאיר בן עמי
כשהגענו למסלול התחרות חיפשתי מישהו שיסייע לי בהבנת המתרחש. אני יודע על אופני שטח כמעט כמו שאני יודע על הליגה האיטלקית בכדורגל ותאמינו לי שזה אולי לא מעט ביחס לבור אבל גם לא הרבה ביחס לקיים. אחד הבודדים שהיו בשטח (אנו מכירים) שאל אותי: "אתה צריך פרשנות? על אופניים ויין אדום אתה הפרשן". זהו שלא ממש. אופני כביש אני יכול להבין אבל באופני שטח אני באמת לא באמת בעל מושג מספיק כדי לפרשן תחרות, אפילו לא כדי לדעת מי מעלה אבק על המסלול. גם עם הבטחה למיליון דולר לא אצליח לזרוק את שמו של המדורג מספר אחד בעולם. עוד כמה רוכבי אופניים שהיו על מדרונות הכרמל בואכה גן הקונגרסים והקניון, הבהירו לי שהם באו לעודד את החברים ולא מבינים יותר ממני במי נגד ומי ושאר פירות העונה. מהר מאוד הבנתי כי האופציה שלי, לקבל את המושג הראוי על המתרחש בתחרות, היא לעצור את אחד הרוכבים או הרוכבות הישראלים אבל גילתי פטריוטיות ואיפוק ונמנעתי לעצור את ענבר רונן (התמונת הצד למטה) כשחלפה על פניי במהירות שהוציאה מזוגתי את התובנה: "זה יותר גרוע ממרוץ כביש". למזלי שמעתי קול מוכר, צועק משהו כשרונן עברה, ולאחר חצי סיבוב של הראש התגלה לעיני גלי רונן ונשמת רווחה הובילה לתחינה כי יסביר לי על המתרחש. כך הצלחתי להבין כי המוביל בתחרות (מרטין לו שגם ניצח) בעצם היה הרביעי שחלף על פנינו וזה בגלל שהוא מדורג 34 בעולם שעוקף מתחרים בסיבוב שלם.
מרוץ אופני שטח יכול להיות מלהיב ברמה הספורטיבית הגבוהה ביותר. נוף הכרמל, שמש של תחילת אביב, פריחה משכרת והים התיכון מנגד זה בילוי שהעלה אפילו לזוגתי חיוך של הנאה אך אל דאגה, הסצנה החזיקה את סקרנותה למשך כחצי שעה ולאחר מכן היא פנתה לעניינים אחרים. בדיוק בנקודה זו עלו בראשי שאלות השדים – איך תחרות כה מסקרנת, במקום כה יפה ועם מתחרים ברמה בין לאומית המאתגרים את טובי הרוכבים והרוכבות בישראל, לא משך כמות הגדולה מהמעגל המשפחתי, חברתי ובעלי תפקידים? האם זהו פוטנציאל של אירוע מהסוג הזה? אפילו על יקיצת הלילה וויתרו לנו הפעם, התחרות נערכה בשעות הצהריים, יצאנו ממרכז הארץ בשעה 10 ולמרות שהסדרנים התעקשו לכוון אותנו חזרה לכביש החוף (שלוש פעמים: "פנה שמאלה, ימינה וימינה") הגענו בזמן לצפות כמעט בכל התחרות.
בישראל יש מאות אלפי רוכבי אופניים. האם באמת אלו אשר תחרות שטח בין לאומית גורמת להם עניין או משיכה היא כה קטנה? כשהרוכבים חצו את קו הסיום היו סביבו פחות אנשים מאשר במרחק 50 מטרים משם, על מגרש הכדורגל במשחק של ליגת נערים. זו אומנם לא הפעם הראשונה וכבר חוויתי בעבר סיומי תחרויות על קווי סיום דלילי או נטולי קהל אבל מעולם לא חוויתי תחרות בינלאומית בה הנוכחות של הקהל מורכבת ממשפחות, חברים, בעלי תפקידים ולא יותר. מעולם לא ראיתי מנצחי תחרות החוצים את הקו סיום של תחרות בעלת התואר "בין לאומית" כשהצליל הדומיננטי הוא של הרוח המשתלבת במוזיקה המושמעת ברמקולים. זה עצוב, מתסכל כל מי שאוהב ספורט ובעיקר מעורר מחשבות נוגות.
בדרך הביתה גילינו יריד יוצרים ואמנים של קיבוצי אזור הולדתי. היו שם המונים מתושבי האזור. לפני שבועיים התקיימו, במרחק מעופו של גרגר אבק, שתי תחרויות בין לאומיות שהתחילו את אותה סדרת תחרויות אשר הסתיימה עם התחרות בחיפה. קיבוץ משמר העמק, היה המארח. בגלל ההקבלה למרתון ירושלים נבצר ממני להגיע לאותן תחרויות. משום כך נעזרתי בדיווחים ועדויות שאספתי כדי לדעת מה קרה שם. סיפרו לי על קהל משולהב שבא לעודד את ענבר רונן, בת המשק (במשמר העמק עוד קיים המושג). במרוץ שנערך בחיפה היא ניצחה והקדימה שתי רוכבות המדורגות בין המאה הטובות בעולם. במוצאי שבת של התחרות בחיפה הרגשתי צורך עז לשוחח עם בוני אשל. כיום היא יו"ר איגוד האופניים אבל אנחנו מכירים מהתקופה שעוד היה כיף לרכב מהר על כביש 2 ולאליפות ישראל באופניים זינקו פחות מ-20 משתתפים ומשתתפת אחת- היא בעצמה.
חייגתי לאשל (מוזר לי לקרוא לה בשם המשפחה) ואחרי התענגות בת שניות כשאחת מיצירות הפלא של פלנט ופייג' ניגנה באוזניי היא עונה בקול המעיד על אביב במלוא פריחתו. "עכשיו אני צריך להציק לה על מצב הרוח שלי בגלל מיעוט קהל?" שאלתי את עצמי ולפני שאנוכי הספיק לענות התנצלתי שאני מביא צד פחות כייפי של המרוץ בחיפה. סיפרתי לה כי למרות שבצד הספורטיבי והחוויתי מאוד נהניתי. בכל זאת גם שמחתי להגיע למרוץ כזה לאחר תקופה כה ארוכה שזה נשאר בגדר רצון לא ממומש. לא אהיה כנה אם לא אודה כי הופתעתי מכמה דברים שאמרה לי בוני אשל אבל אחד מהם גם שימח אותי: "אנחנו בודקים איך לשלב את הצד העממי של ענף האופניים עם הצד התחרותי" היא אמרה.
בתחילת השנה כתבתי במדור זה על המחשבות בעקבות ביקורי בתחרות סייקלוקרוס שנערכה באוזן 11 (צומת גלילות). היום, אחרי שראיתי את תחרות השטח ושוחחתי עם כמה רוכבים ורוכבות במהלך ואחרי התחרות אני שואל את עצמי- האם, במציאות של מחירים שערורייתיים לטובת סגירת כבישים, לא נכון יהיה להשקיע עוד יותר בתשתיות מרוצי שטח וסייקלו קרוס על חשבון מרוצי כביש? יש לנו שלושה נציגים ישראלים במרוצי אופני כביש ברמה העולמית. לעומת זאת יש לנו את ענבר רונן, נגה כורם, שלומי חיימי ורותם ישי הם הישראלים שהגיעו לרמות גבוהות באופני שטח. כורם בפציעה, ענבר בהתאוששות לאחר תקופה לא טובה אבל התוצאות שלה בתחרויות הבין לאומיות שנערכו בישראל בשבועיים האחרונים מעוררות השתאות, תקווה וגאווה והיום כבר ברור כי השקעה נכונה בנבחרת אופני שטח נשית הייתה מביאה תוצאות מכובדות, אולי אפילו מאוד. מצד שני צריך להודות כי נבחרות השטח זכו לאורך שנים לנתח תקציבי גדול יותר לעומת נבחרות הכביש שזכו לדחיפה גדולה בעיקר בשנתיים האחרונות. לי באופן אישי קשה להשיב על שאלה מהסוג הזה משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא כי אין לי שמץ של מושג ירוק מה היה החלוקה האמיתית של התקציבים והשניה היא אהבתי המסורתית לענף מרוצי הכביש.
את התשובה לשאלה, מדוע לא היה קהל היום בחיפה, לא מצאתי גם לאחר כל השיחות הטלפוניות ואוזן בעלת גוון אדום עמוק שאיימה במעשה ואן גוך אם לא אוריד ממנה את הטלפון הנייד. אם כל התנאים הסביבתיים והעובדה כי התחרות נערכה בשעת צהריים רק חלק מזערי מכלל רוכבי האופניים הישראלים לא מצאו את הדרך לכרמל כדי לצפות באירוע ספורטיבי כה מלהיב. כדי לדייק נציין כי רובם של המתחרים ממקצי הבוקר (והיו כאלו מהשעה 09:00 ועד לזינוק העילית שהיה במקביל להתקרבות השמש למרכז השמים) לא מצאו סיבה להישאר לצפות. לפתור את זה ב"תרבות הספורט של הישראלים" כפי שאמרה לי אחת השותפות לשיחה או ב"מחסור ביחסי ציבור" שאמר לי מישהו אחר יהיה קל מדיי. לעומת זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה כי תחרויות הריצה והטריאתלון בישראל מושכים כמות אדירה של אנשים.
בישראל אין חג ריצה וגם לא חג טריאתלון. לעומת זאת כשחלק מהציבור מבקש סליחה וצם חלק גדול עוד יותר מציין את חג האופניים בכבישים כמעט ריקים ממכוניות. אני מאמין כי אותו ציבור ינהר למרכזה של כל עיר אם פעם נוספת בכל שנה יהיו לו כבישים ריקים לרכיבה. בתל אביב זה כבר מיושם בדרך הכי נכונה והמוני רוכבים פותחים יום חג המסתיים בתחרות אדירה בכיכר המדינה. בחדרה כבר התקיימה תחרות קריטריום במרכז העיר ואם יצרפו לו סגירת כבישים כמו בתל אביב יהפוך הנהג הישראלי העצבני לחריג מול עשרות, אולי מאות, התלמידים ורוכבי אופניים בוגרים המצויים בהמוניהם בכל עיר וישוב, שישמחו לצאת לכבישים ריקים ברכיבה על אופניים.
לעומת כל שנכתב למעלה…אולי אנו באמת לא עם של תרבות ספורט כמו זו הקיימת באירופה וארה"ב. יכול להיות שבישראל באמת לא יכולה להתפתח תרבות צפייה באירועי ספורט. אפילו במגרשי הכדורגל יש ירידה משמעותית במספר הצופים ובלי קשר למשחקי הרדיוס המוכיחים כמה העסקנות הישראלית מנותקת מהמושג תרבות ספורט. אולי הרצון להגיע הביתה, המושרש כמעט אצל כל ישראלי בשנות השירות הצבאי, נותר בנפשנו גם כשאנו הופכים לספורטאי פנאי וזו הסיבה שבטקסי הענקת הפרסים, לאחר התחרויות, הקהל מורכב ממשפחה, חברים ואלו שנתקעו עם המנצחים בטרמפ. כי אם זו התמונה האמיתית אז אל תתפלאו לגלות,] בעוד כמה שנים, כי זכינו לחוות תקופה, אופנה ונתעורר יום אחד באירועי ספורט שימשכו מספר משתתפים שיזכיר את שנות התשעים ודרומה במאה שעברה. ואולי אסור לקשור את תחרויות האופניים לתחרויות הריצה והטריאתלון? הייתכן כי אלו הבוחרים בריצה או טריאתלון כה שונים מאלו שיברחו באופניים? והכוונה היא לתרבות הפנאי אם כי גם בבחירה כספורט הישגי זו שאלה מרתקת.
יאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת
