יש ימים שאי אפשר לשכוח. לא תמיד הם מתחילים ברעש או צלצולים. לעיתים סתם שגרה מופרת העושה אותם מיוחדים. אתמול דווקא החל בדריכות…הסתיים יום אחרי ולילה בלי מילימטר של שינה
מאת:יאיר בן עמי
הדרך לעבודה, באוטובוס, לא הייתה שונה מכל בוקר יום שני אחר. האוזניות מעבירות את השגרה של מעבר בין החדשות לשירים קלאסיים. האוויר היה דחוס באובך, כזה האופייני לגסיסת החורף ורמזים לאביב והייתה גם הדריכות מהידיעה – היום אמור להסתיים הסיפור המרוח והבלתי הגיוני של פרשת קונטאדור והקונטב…איך תמיד אני שוכח את השם של החומר הזה ולמה כמות כה מזערית ממנו משנה למישהו משהו?
ישיבת בוקר, מעבר על מיילים ושגרת עבודה על האתר וההליכה לאורך שדרות המלך בעיר ללא הפסקה אל ישיבת צהריים. זו מופרת על ידי הבהוב הנייד המעיד על הודעה ראשונה, הודעה שנייה והנה המבול של הודעות. מבעוד מועד ביקשתי, מכמה חברים, שישימו לב לעדכונים ברשת, היום "יחתכו" את פרשת קונטאדור להרשעה מלאת משמעויות או לזיכוי מלא לא פחות.
"אתה יודע שהשעו את קונטאדור?" הייתה ההודעה הראשונה שהדליקה את הנורה וההבהוב בנייד. הודעה שנייה הייתה מעט פחות קונקרטית: "חתכו לו את הצורה, הטור והג'ירו בגלל פרה" כתב לי חבר אחר. הישיבה הופסקה, הבלגאן מתחיל. עבורי, כמסקר את ענף האופניים במשך עשור וחצי, זו הייתה פשוט תחילתה של שגרה בה אצטרך לעסוק בעוד מנצח טור דה פראנס וחומרים אסורים. זה לא חדש, מעולם לא היה כיף ותמיד האדרנלין מציף כאילו זו הפעם הראשונה. שוב המציאות הפוליטית מנצחת כל הגיון ושוב אותן שאלות וצורך להגיש את אותם הסברים. ידיעה ראשונה תתפרסם בתוך דקות אבל החלק החשוב, של ניתוח הנתונים לטובת הפרשנות, חייב בשימת לב אחראית, מקיפה על כל פרטי הפרשה והבאת האמת. זו כפי שהיא, על חוסר הנוחות וכל החלקים הפחות נוחים, חייבת להיכתב באופן הברור והחד ביותר ובלי להיגרר למריחות, הנחות ושאר ירקות חסרי טעם ריח ותועלת.
זמן טוב לחשיבה, איסוף כיווני כתיבה ומיון החשוב מול התפל היא ארוחת צהריים. חשבתי שאוכל לנקות את הראש מדברים אחרים ולמצוא את הכיוון לכתוב על פרשת קונטאדור ואותם 50 פיקוגראם של חומר הנקרא קלנבוטרול, המשמש בעיקר להשבחה לא חוקית, ברובו של העולם המערבי, של בשר בקר.
בדרך לארוחת הצהריים התקשרתי לחבר לשאול אם בא לו לארח לי חברה והוא שאל אם שמעתי על מותו של רוכב אופניים ישראלי…לוקח לי זמן להתחבר למקום הגיוני במחשבותיי. בינתיים השיחה מסתיימת, אני מתקשר לאחיינית שלי שמספרת לי על מה מדובר, היא הכירה אותו, בקושי מצליחה להסביר לי על מה מדובר….פרופורציות.
שטויות…קונטאדור, קלנבוטרול, טור דה פראנס, רכיבה על אופניים, שטויות במיץ עגבניות. אלו המחשבות שעברו לי בראש כשהבנתי את המידע שהוזרם לי משני הטלפונים האחרונים ומעבר על הידיעות המספרות על מותו של דביר מור. נער, ילד צעיר, המזוהה בנינו כרוכב אופניים מצטיין, איננו.
קליפת השום נראית לפתע כבעלת יכולות הישרדות אדירות לעומת חיינו באשר הם. מה זה משנה בכלל? איך אפשר לחשוב, בטח לכתוב, על פוליטיקה של ספורט עולמי, הרשעה של מנצח טור דה פראנס או שאר דברים, הנראים לפתע כשוליים מול אובדן חיים כה יקרים?
לא הכרתי את דביר מור. איני בטוח אם במהלך חייו הקצרים יצא לי לדבר עימו. ייתכן, הרי הוא מצטיין באותו ענף בו מתנהל חלק ארי של חיי. איני זוכר ולפתע, זה דבר בו אני מתבייש. הוא בחר להיות חייל במקום ספורטאי. הוא זנח אהבת נעורים, עם הבטחה לשוב אליה כשיסיים את חובתו הלאומית. זו תמצית אהבת המולדת, המקום והדרך. צריך להיות בעל אומץ, בגרות ויכולת כדי לבחור בדרך כזו. דביר מור בחר, מתוך וויתור ולא כמובן מאליו, וזאת משום שיכול היה להיות כמו אלפי נערים אחרים הבוחרים בשמירה על הצטיינותם וזכותם על פי חוק. מכאן הבושה שאני חש ומשום שאם היה בוחר להיות קודם רוכב אופניים ולאחר מכן חייל, בוודאי הייתי מכירו טוב, הרבה יותר טוב.
המאמינים אומרים כי אלוהים אוהב את הטובים ולהביאם אליו כשהם צעירים. קלישאה בלתי מנחמת ששמעתי אין ספור פעמים כשבאו לנגב את דמעותיה של אמא ארץ זבת… מעולם לא ראיתי אמא מנוחמת, מעולם לא שמעתי מילים מנחמות ואני בכלל לא באתי לנחם כי לאחר לילה בלי שינה, מלא תהיות על מה ולמה, אני הרבה יותר מותש וכועס מאשר יכול לנחם.
החיים גדולים מתפיסתנו אבל כשאנו מאבדים אחד, כה מיוחד, פתאום הם נראים כל כך חסרי משמעות עד כי לא משנה כמה פיקוגראם של איזה חומר גרם להשעיה של ספורטאי כזה או אלוף אחר. החיים נזרקים למקום הכי גבוה, רק כדי לקבל את התנופה עבור החבטה בקרקעיתה של המציאות ושם מתגלה לנו כי הם, החיים, פשוט ברי חלוף ולכן אלו הם שטויות, נו באמת… הפוליטיקה של הספורט.
מצטער שלא הכרתי אותך טוב יותר, דביר מור, כנראה שהפסדתי יותר משאוכל לדעת.
יהיה זכרו ברוך, תנחומים למשפחה, החברים, לכל מי שהכיר ודואב את אובדנו.
למצולמים בתמונת השער אין קשר לדברים שנכתבו
יאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת
