מאת: אילן גולדמן
כשיוסף זייד, שמכונה "הקפטן" בעיר הבית שלו קלקיליה, החליט שהוא רוצה לארגן מסע אופניים כדי להקל קצת על האנשים בעיר – שום דבר לא יכול היה לעצור את מפתח הגוף הפלסטיני ומי שהיה מר פלסטין בשנת 2007. תוך מספר ימים, הקפטן הענק דאג לעשרות חולצות מודפסות ששולמו מכיסו, אלפי פליירים צבעוניים שהופצו ברחבי קלקיליה והגדה, וכמובן – אופניים.
השגת האופניים הייתה החלק הכי קשה. "השאלתי אופניים, קניתי במיוחד אם היה צריך", מספר זייד. אבל לבסוף הניצחון הושג "ויצאנו לסיבוב של שמונה ימים בין הערים בגדה". אחרי שישנו בדרכים, לעיתים על מדשאות ורחבות, השלימו הרוכבים סיבוב שכלל את רמאללה, בית לחם, חברון, ג'נין, שכם, יריחו וטול כרם. "חזרנו לקלקיליה כגיבורים", אומר זייד, "עשו לנו חפלה, והרשות אפילו הבטיחה לנו כסף". מה שזייד לא ידע בסוף אותו מסע תמים, זה שהוא יתברר כלידתו של ענף אופניים פלסטיני.
סיפורו של זייד מתחיל בכלל בבת ים, לפני 14 שנה. במהלך שהותו בישראל לצורכי עבודה, זייד, בן 42, התחיל להתאמן במכון כושר מקומי והתאהב במשקולות. כשהחלה האינתיפאדה השנייה "חזרתי לקלקיליה והחלטתי לפתוח מכון כושר", הוא אומר, "בדיוק כמו זה שהתאמנתי בו".
זייד לא ממש ידע למה לצפות מהאוכלוסייה המקומית, שלא הורגלה בפעילות גופנית ועתה גם סבלה ממחסור בכסף. "בחודש הראשון אחרי הפתיחה הגיעו 90 איש", הוא נזכר, "גביתי מהם 50 שקל לחודש ואנשים התחילו לבוא מתי שהיה להם. אפילו הגיעו אנשים מאזור המשולש שהעדיפו להתאמן אצלי כי זה יותר זול. שם הם משלמים על מכון 1,000 שקל לשנה, אני נותן להם להתאמן ב-20 שקל לשבוע. ככה זה עובד פה. אנשים באים מתי שיש כסף, נעלמים מתי שאין. זה שובר לי את הלב. אנשים, ילדים, רוצים לעשות ספורט ולבלות ולא תמיד יכולים. כואב לי שבן אדם הוא חזק מאוד ואין לו כסף. לפעמים אני אומר לאנשים שיבואו חינם".
ברמאללה המצב שונה לגמרי. העושר היחסי שהביאה מדיניותו של ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד, בשילוב עם היציבות הביטחונית, מאפשרים לתושבי הבירה הפלסטינית (המכונה גם "תל אביב של הרשות") לחיות ברמה גבוהה יותר משכניהם. בניגוד לקלקיליה, שבה אפשר למצוא ארבעה חדרי כושר לאוכלוסייה של 45,000 איש, ברמאללה – עיר של 26 אלף איש על פי מרשם האוכלוסין הפלסטיני – קיימים כבר שבעה מכונים.
"אלו מכונים יוקרתיים מאוד", אומר זייד, "הם גובים שם 200 שקל לחודש בשביל מנוי. ככה זה ברמאללה. זו עיר אחרת, הכל שם יקר, אפילו צלחת פוּל עולה שם 8 שקל לעומת 3 שקל אצלנו. אבל אצלנו לפחות תקבל צלחת מלאה. אין מה לעשות, כל הרשות יושבת שם, הכל נמצא שם, כל הגדולים. כל פעם שאני מגיע למכונים שם אני נגנב מהפאר והשכלול. זה כמו המכונים הגדולים אצלכם. אם המכון שלי שווה 120,000 שקל, שם כל מכון שווה לפחות מיליון וחצי שקל, אם לא יותר".
ויש גם נשים שמתאמנות במכונים?
"בכל עיר ברשות יש היום מכוני כושר, וגם נשים באות להתאמן באופן טבעי".
ואיך זה עובד, מתאמנים ביחד או לחוד?
"נהוג שהנשים באות להתאמן ביום והגברים בלילה. אצלי במכון, כשהנשים מתאמנות יש וילון מעבר לדלת הכניסה. בערב, כשאנחנו מגיעים להתאמן, מסיטים את הווילון ואז כולם יודעים שזה הזמן של הגברים להתאמן".
לעולם האופניים זייד נכנס באמת "רק אחרי אותו מסע שארגנתי לפני שש שנים. כשחזרנו התחלתי לשכנע אנשים ממכון הכושר שלי לרכוב. התחלתי ממש לנדנד לכל מי שאני מכיר. אבל הבעיה הייתה האופניים עצמם. אין לנו בשטחים חנויות מקצועיות והאופניים הכי יקרים שיש לנו פה עולים 1,500 שקל – וגם זה נחשב המון בשבילנו".
אז איך בכל זאת משיגים אופניים בשטחים?
"לפעמים אני קונה אופניים מאנשים שמביאים מישראל, אבל את רוב האופניים שיש לנו אנחנו משיגים ממה שאתם קוראים לו אלטעזאכן. מגיע לכאן רכב גדול שיש בו גם אופניים שנאספו אצלכם מהזבל, ואני קונה אותם בכמה מאות שקלים, מתקן, ואז מוכר אותם לחבר'ה שרוצים לרכוב. לפעמים, אם יש לנו מזל, אז מגיעים אופני כביש. אבל כמעט תמיד זה אופני ג'בל (הרים)".
ואם צריך חלקים או תיקונים מה עושים?
"זו אולי הבעיה הכי גדולה. את החלקים אנחנו מחכים שיביאו לנו חברים או משפחה מישראל. לפעמים זה לוקח שבועות ואז לא רוכבים או מאלתרים. הבעיה הכי גדולה היא חלקים לאופני כביש כמו שיש לי, כי הם גם מאוד יקרים בשבילנו. את התיקונים אני עושה. אני גם מתקן לכולם ואת מי שאני יכול אני מלמד לתקן. היום יש לי כל הכלים שצריך".
שש שנים אחרי מסע הלידה, זייד חולש על אימפריה קטנה של אופניים. הקבוצה הקטנה שבנה בקלקיליה התרחבה לכל ערי הגדה ובכל עיר "יש לי לפחות 10 אנשים שאני מאמן". את תכניות האימונים הקפטן מעביר לרוכבים דרך האינטרנט, שלטענתו נפוץ מאוד ברשות, או "שאני בעצמי נוסע אליהם. לפעמים אני מגיע אליהם במונית, לפעמים באופניים. כשהם רואים אותי פנים אל פנים הם קצת נלחצים, אבל זה מדרבן אותם להמשיך בספורט".
לזכותו של זייד רשומות גם כמה הצלחות מרשימות: ב-2011, בשיתוף פעולה עם הקונסוליה הבריטית ורשות הספורט הלאומית, הוא הביא לגדה את ג'יימי סטאף, רוכב אופניים אולימפי בריטי שהזניק 4 מרוצים שיוסף ארגן בערי הגדה השונות. האירועים הוגדרו כהצלחה והמרוץ הבא "יתקיים באפריל 2012, הפעם בקלקיליה", מבטיח זייד.
גורם נוסף שמקשה על ענף האופניים הפלסטיני להתרומם הוא המתנחלים. "אנחנו לא עוצרים אף פעם בכביש", אומר זייד, "המתנחלים רודפים אחרינו וזורקים עלינו אבנים. זה מאוד מסוכן ואפילו הצבא מפחד שנעצור באמצע הכביש בגלל הפחד מהמתנחלים. אם יש תקלה למישהו מהרוכבים באמצע רכיבה, אנחנו מעלים אותו מהר על מונית כדי שלא יקלע למצב מסוכן". לפי זייד הבעיה עם המתנחלים גם מונעת מאנשים לרוץ בחופשיות ובולמת את התפתחותו של ענף הריצה העממית.
למרות הקשיים, זייד ממשיך לעבוד ולא נשבר. רק בשבוע שעבר הוא רכב עד ים המלח וחזרה במשך יומיים. כשאני שואל אותו בסוף השיחה בינינו על החלומות שלו, האיש הגדול מרשה לעצמו להתפרע. הוא חולם על קבוצה פלסטינית שתטייל בעולם ותייצג את עמו במרוצים בינלאומיים, על רכיבות משותפות עם דוושנים מהצד השני של החומה, אבל בסופו של דבר החלומות שלו מתכנסים לאותו חלום שיש לרבים מאיתנו: "מזרח תיכון חדש, נטול מלחמות ופוליטיקה, שבו העמים חברים וגרים זה לצד זה בשלום. כי אינתיפאדות לא עושות טוב לאף אחד".
אילן גולדמן
עורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי צולע בעל תואר במזרחנות
