מתוך 1,000 ישראלים שרצו מרתון השנה, רק 20 קבעו תוצאה של פחות משלוש שעות. רובם לא נולד בארץ. שוונג בודק: למה לא קם דור יורשים לרצים הגדולים של שנות ה-80 וה-90?
מאת:אילן גולדמן
ישראלים מעולם לא היו רצים דגולים. אף רץ ישראלי לא היה בצמרת העולמית של הענף, וספק גדול אם זה יקרה מתישהו בעתיד הקרוב. נכון, לישראל יש היום נכס יקר – רצים ילידי אתיופיה, מעצמת ריצה שרק מדינה אחת (קניה) יכולה להתחרות באיכות ובעומק שלה. אך מבט קצר אל העבר הלא רחוק מגלה שעד לא מזמן התמונה הייתה שונה: בשנות ה-80 וה-90 לישראל היו רצים מהירים מקרב הצברים.
המילה "מהירים" היא כמובן יחסית. דב קרמר, אחד מאותם רצים שהשאירו חותם על שיאי ריצת המרתון בישראל בשנות ה-90, יודע זאת היטב. "לחשוב על ישראלי שיוכל לרוץ בטופ העולמי זה בלתי אפשרי, אפילו הזוי", אומר קרמר, שאחראי לתוצאה הישראלית הטובה ביותר שקבע רץ לבן (קרמר נולד בליטא) במרתון – 2:15:45 שעות בהלסינקי בשנת 1994. התוצאה של קרמר היא אמנם עדיין הרביעית בטיבה בתולדות ישראל, אבל "גם רץ של 2:20 שעות וגם רץ של 2:13 שעות רחוקים שנות אור מהצמרת העולמית", הוא אומר, "אז אחד ישתתף באולימפיאדה ואיפה יסיים?".
בעידן בו הרצים הבכירים של קניה ואתיופיה יורדים מתחת ל-2:05 שעות באופן שגרתי, כנראה שגם אם יקום מרתוניסט צבר איכותי, הוא ישתרך הרחק מאחור. "בעולם יש כבר 12 נשים שירדו את ה-2:20 שעות", אומר מאמן הריצה הוותיק אנטוניו סנטורי, "רק ביפן יש כבר 100 בנות שירדו מזמן של 2:30 שעות". באמצע השיחה שלנו סנטורי נעלם לרגע וחוזר עם דפים מארכיון הריצה המפורסם שלו. המאמן מצביע על נתון מעניין: "שים לב", הוא אומר, "246 רצים השתתפו במרתון טבריה בשנת 1982, מתוכם 52 קבעו זמן טוב מ-3 שעות. בשנת 1983, 49 רצים מתוך ה-304 שזינקו קבעו זמן טוב יותר מ-3 שעות". השנה, לעומת זאת, "מתוך 1,000 שרצו מרתון, רק 20 ירדו מגבול ה-3 שעות".
הקורלציה בין האיכות לכמות ברורה. תוך מספר שנים, ישראל הפכה למעצמת ריצה ואורח חיים בריא. מדי שבוע, במהלך כל השנה, אלפי אנשים פוקדים את אירועי הריצה מדן ועד אילת, וישראל אף מקיימת שלושה מרתונים גדולים – תל אביב, ירושלים וטבריה – שמדי שנה רושמים עליה משמעותית בכמות המשתתפים. "אני שמח לראות את האלפים", אומר סנטורי, "אבל אין ספק שאיכות נהייתה מילה גסה פה".
יושבים מול המחשב
לא חסרות סיבות להיעלמותו של הרץ הצבר (המהיר) מנוף ריצות המרתון. "הכל מתחיל בתשתיות", אומר שמי שגיב, שייצג את ישראל במשחקים האולימפיים ב-1984 בלוס אנג'לס (אז היה שמו שם טוב סבג). שגיב אינו מתכוון למסלולי ריצה או אצטדיונים שטופי תאורה וגומי. את התוצאה הכי טובה שלו (2:18:23 שעות ב-1984) שגיב קבע אחרי אימונים בכבישים וביערות. "אני חושב שהרבה מסוגלים לקבוע זמן כמו שלי", הוא אומר, "פשוט בארץ חסרים מאמנים ויש בעיה עם דחיפת האיגודים. בני הנוער לא מנווטים עצמם למקומות האלה. הם מחפשים דברים שיותר קשורים לכסף והערכה ומבחינתם הריצה לא תיתן להם את זה. ריצה ברמות הגבוהות דורשת עבודה בלתי פוסקת, והתגמול הוא מזערי".
סנטורי מסכים, והולך אפילו יותר רחוק. "יותר מידי ילדים יושבים מול המחשבים", הוא טוען, "החברה יותר מדי עשירה. פעם לילדים היה פחות אוכל משובח, פחות טלוויזיה – ילדים היו יוצאים החוצה ורצים. יש היום יותר מדי שמנת וגם היחס לילדים רך מדי. לרוץ מרתון מהר זה משהו שמצריך עבודה, עבודה, ועוד עבודה".
אטנטוניו סנטורי
באתיופיה ובקניה, שתי מדינות עניות בהן השכר הממוצע הוא כ-400 דולר לשנה, הבחירה בריצה תחרותית מעניקה סיכוי לחיים טובים יותר. הילדים הקנייתים והאתיופים מסתכלים על מנצחי המרתון בהערצה. בישראל, אומר קרמר, שהשלים תואר בכלכלה והקים חברת ביטוח משגשגת, "הריצה לא נותנת תמורה כלכלית או חברתית. אתה מכיר מישהו שיהיה מוכן לכוון את הילדים שלו להיות רצים ברמה עולמית? בארץ המשפחות מממנות את ספורטאים. רק אחרי שהוכחת שאתה יכול, מישהו יקלוט אותך ויממן אותך – וגם אז מדובר על סכומים זעומים. לאנשים בישראל אין שום סיבה להשקיע מאמץ כה גדול".
גם הסיכוי לתגמול לא כלכלי בישראל הוא זעום. מבט חטוף בעיתוני הספורט מגלה לא יותר מידיעות שוליות המכילות רסיסי מידע ותוצאות. כתבות עומק הן עניין נדיר ובדרך כלל מופיעות רק במקרים של סנסציה. "האתלטיקה היא בשולי ההתעניינות החברתית", אומר סנטורי, "למה שמישהו ירצה לעסוק בה? הכדורגל מספק חוליגאנים – לחם ושעשועים, והעיתונאים לא מוצאים לנכון לפרסם בעקביות כתבות על אתלטיקה".
הימים הטובים
בשנת 1981, במרתון טבריה החמישי, התייצב על קו הזינוק רץ צעיר בשם יאיר קרני. קרני, היום אחד מבכירי המאמנים והתזונאים בישראל, עבר את המסלול המישורי בזמן של 2:17:34 שעות. את ההבדל בין הימים הטובים של שנות ה-80 וה-90 להיום קרני מסכם במילה אחת: "מהירות. דור הרצים באותה תקופה צמח מהריצות הבינוניות (עד 3,000 מטר), ומשם טיפסנו למרתון. בנק הרצים של הריצות הבינוניות היה הרבה יותר גדול. זה תהליך שלא קורה היום".
התהליך לא קורה כי "בתנאים הנוכחיים אנשים כמוני לא יאמנו בתחום האתלטיקה", אומר קרני. "אין מדיניות בתחום, ויש את בעיית התגמול. אני לא מדבר רק על כסף – אני דווקא מדבר על הערכה. אנחנו לא מקבלים הערכה ותגמול ראוי משום גורם, לא מהאיגוד ולא מהאגודות – שם שורר כאוס מוחלט. מישהו היום בכלל יודע שאימנתי את יוסף גיזאצ'ו, היילה סטאין וזוהר זמירו* (רצים ישראלים בכירים)? אם אני וחבריי לריצה מאותם ימים מוגדרים כבנק המאמנים הפוטנציאלי, אפשר בקלות להגיד שיש שממה".
כדי להפריח את השממה, מסכימים כולם, צריך להתחיל מלמטה. אך במדינה שבה תקציבי הספורט מקוצצים חדשות לבקרים לטובת הביטחון – זו משימה קשה, כנראה בלתי אפשרית. ובכל זאת, "צריך להנחיל, להשתית ולטפח יותר מגיל צעיר", אומר שגיב, שעוד לא וויתר ומטפח ספורטאים צעירים משלו בבית. "צריך למצוא את הילדים שבאמת רוצים, אלו שיש להם אהבה ותשוקה לספורט. בהתחלה צריך להניח להישגים ולהביט על השקדנות – משם יגיעו התוצאות. חייבים לפתח קאדר איכותי של צעירים עם מאמנים שבאמת מגיעים מהתחום והיו שם. אסור לצפות לתוצאות בזמן הקרוב, אלא לעבוד באופן שישמר ויפתח את אותם הצעירים".
שמי שגיב
הצעירים הטובים ביותר מקרב הצברים רצים היום מרתון סביב ה-2:30 שעות. קרמר השיג תוצאה עדיפה כשהיה בן יותר מ-45 במרתון ברלין. הוא אמנם רץ מחונן ואף הטוב בעולם לגילו, אך זה בכל זאת סימן מדאיג. כרגע הפוטנציאל היחיד של עולם הריצה הצברי הוא עומר אלמוג בן ה-18 – בנו של הרץ העבר אמיתי אלמוג. אבל זו תהיה טעות לתלות באלמוג הצעיר את כל הציפיות, אומר סנטורי. "כי זה מלחיץ מדי לשמור על המקום בצמרת". כעת רק נשאר לקוות שהצמרת תצמיח יער שלם.
* אנטוניו סנטורי היה מאמנו הראשון של סטאין ומי שמצא אותו בחצרות יוסף (מרכז העולים אליו הגיע מאתיופיה)
תמונת שער: Dougal Waters
אילן גולדמןעורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי צולע בעל תואר במזרחנות
