לכתוב על ריצה, לכתוב על מלמן, בפורום של רצים זה לא כמו לכתוב על מלמן בכל מקום אחר. כאן הדגשים צריכים להיות מעט אחרים. הרבה אנשים רצים בישראל, הרבה אנשים רצים הרבה. אבל אף אחד לא רץ כמו מלמן. בפרפרזה על דבריו של אלתרמן על תל אביב 'ישנם רצים יותר ממלמן אבל אין רצים כמו מלמן'

מאת:אברהם בורג

זאת ייחודיות שקהילת הרצים מכירה כבר הרבה שנים. הסגנון הלא מלוטש אבל הזמנים מעוררי הקנאה. הגיל המאוחר, בו הכל התחיל לו, אבל לא מנע ממנו להגיע את המקומות הכי אקסטרים שיש. הוא היה במרתונים הכי הכי, כמו גם במרוצים הכי מג'וייפים. ואת בית שאן הוא מכנה 'אהובתי'. המחויבות שלו לריצה היא אולי לא חולנית אבל היא כמעט דתית. הישג לא קטן למי שגדל בביתם של שני הורים פולנים כהלכה. היא, אמא מלמן, פולניה של גנדור ו'מה יגידו'. והוא, האבא הנוקשה, המצליף הקשוח, שאין ליוסי מלמן פיוס עמו אלא על קו הסיום של ישראמן אילת וקו הסיום של חייו שלו – בכיר במפלגה הקומוניסטית שהודח בן יום רק על שום יהדותו. רק אדם שתופס את הריצה כחוויה שהיא הרבה יותר מגופנית יכול לארגן מרוץ משפלת יהודה אל הררי ירושלים לאות הזדהות עם ויקי כנאפו. רק מי שלא יודע את גבולות היכולת של עצמו מסוגל לשחות את כינרת לאורכה ביום סוער וכמעט להצטער על שהצילו אותו בעור שיניו.… בטרם שהשלים את מכסתו. אנחנו מכירים את ההרגשה הזאת. לפעמים אנחנו זוכים לחוות אותה, באימון יוצא דופן, במרוץ שמתחבר כמו שצריך וזורם מהראש ללב-ריאה לרגלים, אל הכביש ואל התוצאה המחמיאה, המיוחלת.

יוסי מלמן ובנו,יותם, בזינוק למרתון תל אביב
פחות משלושה חודשים אחרי התקף לב

למלמן זה התחבר הרבה מאד פעמים בכל נסיבת ספורט אפשרית. את כל אלה והרבה יותר העלה מלמן על הכתב. בכל רגע נתון אתה תוהה מיהו הכותב אליך? הילד המהגר, נמוך הקומה שלא נימול בלידתו ומל עצמו ביוזמתו כחייל בסיירת שקד? נער החוץ בקיבוץ, שהכדורגל הכניס אותו אל ה"איניות" של חברת הנוער הקשה ההיא? העיתונאי המסתורי שכתיבתו קולחת, סגנונו מדויק, מדווח ועם זאת מביע? או הרץ שלא פונה לבית חולים בשל התקף לב, כי האימון עוד לא נגמר? קשה להכריע כי הספר הוא פרי עטם של כל אלה יחדיו.

הספר החדש שלו, 'אוטוביוגרפיה של ריצה', נמצא בשטח ההפקר שבין הריצה לאוטוביוגרפיה. מי שרוצה ללמוד על האישיות התקשורתית יגלה בספר יותר רץ מסופר. מי שרוצה להבין את מסתרי עולם הריצה יופתע מהתובנות, ההרהורים, המסקנות והסיפור האישי הרבה יותר מאשר הנוסחה המדויקת איך לעבור את 'הקיר' בלי לשבור את הראש, או איך לסיים מרוץ, אחרי מרוץ עם נגטיב ספליט ואנרגיה לתחילת האימון הבא. זהו ספר על ישראליות מימיה הכמעט ראשונים ועד לאלה האחרונים. זהו סיפור על דורנו, דור הבטאטות, חובשי הכורסאות שפתאום קם בבקר, נעל "נעלי התעמלות" והתחיל לרוץ. מלמן הלא צעיר הוא סוג של פורסט גאמפ ישראלי. מוזר בנוף ובכל זאת אי אפשר בלעדיו. מרוץ בלי מלמן הוא כמו החדר של ביג לבובסקי בלי השטיח.

יוסי מלמן בישראמןנגב 2011 (צילום: אייבי גילת)

מלמן הוא הדמות הקטנה, עם הצעדים הנמרצים שתמיד נמצא שם. באמצע הנמל בריצה הארוכה, במרתון טבריה בין עין גב לצמח, ממהר במרוץ הלילה של נייקי. תמיד שקוע בתוך עצמו, מכונס, מרוכז. רץ מוזר, לא יפה כמו איילה אתיופית לא מרשים כברדלס קנייתי – הוא הרץ היהודי, כנמלט תמיד מפני פוגרום ופניו אל תקווה חדשה. ובכל זאת הוא הגיע להישגים שמעטים אם בכלל יגיעו אליהם אי פעם. שיאים אישיים, מסלולים אקזוטיים ושותפי ריצה מהמרתקים ביותר בעולם. יש בישראל כמה וכמה רצים-כותבים מוכשרים, עופר שלח, נחשון שוחט ואחרים שלספרי הריצה שלהם כבר פינית מקום על המדף. שיהיה. אבל מלמן הוא משהו אחר. הוא לא ספורטאי, לא חטוב, לא ארך רגליים. הוא התחיל לרוץ בגיל מאוחר יחסית, עשרים שנה אחרי השחרור מצה"ל וכמה עשרות ק"ג של צמיגים סביב למותנים שהתעבו. זה התחיל בצורה מביכה, במקרה: “לבשתי מכנסי זלמן קצרים, חולצת טי מכותנה..ונעלי סניקרס ששימשו לכל מטרה". נמשך עד לפאתי האקסטרים; הרבה תחרויות איש הברזל (3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ אופניים ולקינוח מרתון – 42.195 מטרים), טריאתלונים, משחים באוקיינוסים סוערים, תחרויות בתנאים קיצוניים.

יוסי מלמן קיבל את פרס סוקולוב לעיתונות

יאיר קרני הודיע לנו באומץ שגם כבדי משקל (מאותגרי כובד) יכולים לרוץ. מלמן הכריז שגם זקנים בני ארבעים ומעלה שייכים לעולם הריצה. אמר ועשה. מלמן הוא אחד ממבשרי הגל החדש שריצה היא לא רק לאתלטים, שכושר גופני הוא לא רק לבריאים, והנאה מכל אלה היא לא רק נחלתם של הצעירים או הצעירים לנצח. לדור שלי מלמן הציע אפשרות לעסוק בספורט, כולל ספורט אתגרי ארוך וקשה, מעבר למגבלות הגיל והמצב הגופני. כמוהו כאומר: אם אני יכול, כל אחד יכול.
אם יש רק ספר אחד שאתם רוצים לקרוא על ריצה לפני השינה, אל תקראו את זה של מלמן. כי לא תירדמו עד שלא תגמרו אותו. וחבל. מחר עם שחר יש אימון עליות וחבל לבא עייף. קחו את הסוף שבוע ותגידו לי מה אתם חושבים.

הבלוג של בורג בשוונג– אדם בתוך עצמו הוא רץ

אברום בורג – רץ חושב רץ חושב