בליל אוקטובר קריר, הפך אנדריי ניקיטין, ג'ודאי ישראלי מצטיין אשר עובד במשרה מלאה לסופרסטאר בשמי ערבות אסיה. אותו לילה בו סיים את אליפות העולם בהיאבקות חגורות בקירגיזסטן במקום ה-3, העלה את הילד הבלונדיני מראשל"צ על מטוסים פרטיים של אוליגרכים, ג'יפים נשיאותיים מפוארים והפך אותו לאורח הכבוד במדינה, בה השיגעון להאבקות מגיע עד החופה. גם באיראנים ועיראקים נתקל בדרכו למעלה
מאת:אילן גולדמן
כשאנדריי היה ילד בן 7, אימו לקחה אותו לשיעור קראטה. היא רק רצתה כי בנה הקטן, יעלה על נתיב ספורטיבי מסודר, כדי שלה יהיה ראש שקט להסדיר את ענייניהם, אחרי שעלו לישראל היישר ממוסקבה הקרה. האפרוח הצהבהב, נכנס אל תוך השיעור והכה אגרופיו באוויר במרץ רב, בדיוק כפי שהמדריך הקשוח דרש. אימו, שצפתה על המתרחש מהצד, לא אהבה את שראתה ושלפה את הילד המבוהל באמצע השיעור. "היא לא הבינה מדוע אנחנו מרביצים לאוויר", משחזר הג'ודוקא.
הילד נלקח הישר לשיעור ג'ודו, שם בניגוד לקראטה, "קרעו אותי". אימו הייתה מבסוטית מכך שבנה הקטן מכלה את מרצו, ושאיפתה, "לחפש באיזה חוג לתקוע את הילד", הוגשמה. ניקיטין החלוש, נפל במהרה לידיהם האמונות של מאמני ג'ודו בעלי שם כפאבל מוסין ואדוארד קולט, שסחטו את המירב מהאפרוח תכול העיניים.
"בגיל 16 כבר הייתי אלוף ישראל", מעיד על עצמו ניקיטין. "אפילו לקחתי מקום 7 באליפות אירופה. בגיל 18 ניצחתי את אליפות ישראל, והייתי צריך להחליט אם להיות ספורטאי מצטיין או ללכת למסלול בצבא שיבטיח את עתידי ביום שאחרי הספורט". לבסוף, הנער בחר במסלול הבטוח והתגייס לצה"ל כחייל מן המניין כשלנגד עיניו: עתידו הכלכלי. "אני לא בא ממשפחה בעלת אמצעים ובזמנו זו נראתה לי כמו הבחירה הנכונה".
אך הילד בן ה-7, אשר גדל להיות צעיר בלונדיני, יפה תואר וחסון, החליט כי את אימוניו לא יעזוב בשום אופן והמשיך להתאמן בשעות הערב המאוחרות. הוא אמנם נשר מעט מחודה של צמרת הג'ודו הארצית, אך במקביל, החל לפזול אל עבר כיוון אחר לגמרי, אקזוטי יותר, רחוק יותר, בו רק החזקים באמת נשארים לעמוד: עולם האבקות הקוראש והחגורות. ענפי הקוראש והחגורות, נפוצים כיום בעיקר בערים ובערבות המרכז האסייתיות שהיו תחת שליטתה של האימפריה הסובייטית, שם התפתחו לפני מאות שנים עד שקיבלו את צורתם המוכרת כיום. כשהחליט ניקיטין כי יכנס לתחום, הוא ידע, כי באליפות העולם בהאבקות חגורות אשר עמדה להיערך בבישקק – בירת קירגיזסטן, ימתינו לו רעבים – איראנים, עיראקים, גרוזינים, טטארים, וכמובן רוסים שההאבקות חלחלה לתרבותם העממית.
אצלנו אפילו הג'ודו לא ממלא ככה את האולמות"
בחודש אוקטובר האחרון, כשניקיטין נחת בבישקק התוססת – מעוז עבר של הצבא האדום, חיכתה לו הפתעה נעימה. אם הצעיר החסון בן ה-23 חשב כי הוא נוסע לארץ נידחת בעלת תרבות ספורט מיושנת, הרי שתמונת המצב שהתגלתה, הייתה שונה לגמרי: האבקות החגורות המסורתית היא שיגעון לאומי.
"זו אמנות לחימה עממית שהתפתחה באזור", מסביר לי אנדריי בשטף דיבור מלא התלהבות. "חלק מהתרבות, מהחגיגות ומההנאה של החיים במדינה. הקהל מגיע ומפוצץ את האולמות עד אפס מקום. אצלנו אפילו הג'ודו לא ממלא ככה את האולמות", משווה ניקיטין בין הענפים. "אנשים בקירגיזיה מפסידים ימי עבודה רק כדי לבוא לצפות בקרב. נוסעים 7 ימים בדרכי עפר מהגבול עם רוסיה כדי לראות תחרויות. בעונת הסתיו אנשים מתאספים בחתונות, מורידים חולצות ונאבקים אחד בשני. יש כאלו שעושים מזה כסף גדול, מקבלים מתנות, לפעמים גמלים וחיות בית".
אחרי שקלט את עומקה של מסורת ההאבקות הקירגיזית כל שנשאר היה לניקיטין לעשות: לעלות בעצמו לזירה ולהראות כי גם הוא יודע כמה טריקים. כשניגש הג'ודאי אל הקרב הראשון באליפות העולם, זכר את שאמרו לו מאמניו, "בהאבקות יש לך סיכוי להיות בין הטובים בעולם". היריב הלטבי היה הראשון ליפול אל בין ידיו. כשהם קשורים אחד אל השני בחגורות, כפי שנהוג בענף המסורתי, השתמש ניקיטין בכל התכסיסים שלמד במהלך קרוב ל- 20 שנים של אימון ומחץ את יריבו.
"אחרי הלטבי המשכתי לנצח עד שהגעתי אל יריב גרוזיני. הבחור היה נראה קטן יחסית. הסתכלתי עליו וחשבתי: 'הוא בכיס שלי". התקף היהירות עלה לניקיטין ביוקר. הישראלי הפסיד את הקרב בנקודות וסיים את אליפות העולם במקום ה-3, אך לא לפני, "שהספקתי לרסק למישהו את האף. האף שלו פשוט נשבר לי על הכתף ונשארה לי צלקת". בשלב זה של הראיון, אנדריי חושף כתף חסונה ומחפש את הצלקת הטרייה. לשווא.
עורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי בעל תואר במזרחנות
כל הכתבות של אילן גולדמן במדור- מזרח תיכון חדש