את להקת בנזין זוכר כל ישראלי שגילו הנוכחי 35 וצפונה. את השיר האגדי ״יום שישי את יודעת״ מכירים כולם (ומי שלא מפסיד). מה שעובר עלינו בימים האחרונים כאילו לקוח מתוך השיר הזה. שבועיים של טייפר יצרו מצב בו השבוע הראשון עבר בסבבה, נפחים ירדו, ימי מנוחה נוספו, מן אווירת סוף קורס. הבעיה היא שהשבוע השני, זה שמוביל לתחרות, נראה ומרגיש הזוי לגמרי או בלשונו של יהודה פוליקר, ״יום ראשון דיכאון, יום שני עצבני, יום שלישי לא נגמר, רביעי מיותר״
מאת:יובל בז'רנו,צילומים:טל בז'רנו
את השורות האלה אני כותב בימי שלישי ורביעי בשבוע ו- ״פעמיים כי טוב״ לא ממש מתאר את מצבנו. ביום שישי, עוד היינו על איזה ענן, סיימנו אימון אחרון על האופניים, העמסנו על האוטו ויאל'ה, לחנות שתשגר אותם לאריזונה. יום שבת בבוקר מגיע והכל מתהפך. שש וחצי בבוקר ואני יוצא מהבית לקחת את איתי לבית הספר (להסעה לתחרות ריצה). נכנסים לאוטו, מכניס לרוורס ובום… מוצא את עצמי בתוך האוטו של טל שחונה מיד מאחורי. אחלה דרך להתחיל את סוף השבוע. ממשיכים את היום, יוצאים לריצה וטל עוצרת אחרי מאתיים מטר. הברך שלה, שכבר חשבנו שהתחילה לחזור לעצמה, נותנת איתות עצבני של ״לא היום״ ומסובבת את טל חזרה הביתה, לאוטו (זה עם הכיפוף בטמבון…) ולג׳ים, שם תבלה את השעה וחצי הקרובה על מכונת הסקי (הכי קרוב לריצה אבל בלי לרוץ…).
אורזים את האופניים
מעבירים את שאר היום במינימום תנועה, מחכים למחר. מחר מגיע והסאגה ממשיכה. טל יוצאת ראשונה לאימון שחיה. אחרי שעה היא כבר חזרה בבית. הספיקה לסיים 75% מהאימון לפני שהרגשה לא טובה של בוקר הפכה לתשישות מוחלטת שגרמה להפסקת האימון. אני מחליט לצאת לרכיבה. מתלבש, מכין ציוד, עולה על האופניים, רק כדי לגלות שהדוושות (באופניים המושאלות מחבר) שלי כבר בדרך לאריזונה). לא מתאימים לנעליים שלי. אני כבר מתחיל לחשוב במונחי קונספירציה. מחליף בגדים, נשכב על הספה עם ספר ומחליט לא לזוז. לא הולך לברכה היום יען כי במצב העניינים הנוכחי אני בטוח טובע. טל נשכבת על הספה ליד, ערמת הקרח על הברך שלה מבהירה שהמצב בגזרתה לא הרבה יותר טוב. יום ראשון דיכאון…
יום שני מגיע והמגמה מסרבת להשתנות. את השחייה, שגררתי מאתמול ונאלצתי להשלים על הבוקר, אפשר לתאר במילה אחת – פתטי. שלושה קילומטרים של דשדוש חסר תועלת שנאלצתי לסיים רק משום שלא מצאתי שום תרוץ להפסיק. בערב מגיע הסיפור שממנו אני ממש מפחד, האריזה. יושב ומנסה להרכיב רשימה. עשיתי את זה כבר אלף פעם עד היום וזה לא ממש משנה. לא מצליח לעבור את פריט שלוש ברשימה, הראש שלי פשוט לא מוברג למקום. מרחף בכל מיני מקומות לא רלוונטיים, פתאום כואבת לי הכתף, פתאום אני מרגיש עוד פעם את גיד אכילס ובכלל גם הגב שלי כבר לא כל כך בסדר. אני מתחיל לעצבן את עצמי ברמות, נכנס ראש בקיר בענין האריזה, מכניס ומוציא ומכניס עוד פעם, סוגר עניין עם תיק בגודל של קיטבג, לא ידעתי להחליט מה כן ומה לא אז פשוט דחפתי פנימה מכל הבא ליד. אולי מחר יהיה יותר רגוע, יום שני עצבני.
שלישי מתממש ומממש גם הוא את מה שמייחס לו פוליקר. את שעות הבוקר המוקדמות מאוד ביליתי בשיעור ספינינג (האופניים בדרך לאריזונה). משם עברתי לברכה (קייג׳ פייטינג אחרון עם הזקנות). הסאגה האמיתית חכתה לנו במשרד. כל אלה שהיה להם זמן עד היום בבוקר צריכים פתאום הכל אתמול… עשרות טלפונים, אימיילים, שיחות ועידה ושאר מרעין בישין. משתדל להיות סבלני עד כמה שניתן אבל חייב להודות שהפתיל שלי קצר מהרגיל. מזל שרוב הסובבים אותי יודעים על התחרות ומראים הבנה למצבי הרעוע. מגיע הביתה כדי לקחת פיקוד, לשלוח את טל לברכה ולשיעור ספינינג של מאוחר בלילה. ארוחות ערב, שעורים ומחכה לטל כדי לסגור תיקים לקראת הנסיעה. סוגרים עניין איפה שהוא בחצות. יום שלישי לא נגמר.
רביעי בבוקר, מקווים ליום רגוע, את רוב היום נבלה בדרכים ועל מטוסים. שהטייס יחשוב, שנהג המונית ישבור את הראש, אנחנו על תקן זומבי היום. מספיקים עוד לשגר את הילדים לבתי הספר ויאל'ה לשדה. יודעים שבעוד כמה שעות ננחת בפיניקס ושאיתי הגדול כבר יחכה לנו שם. כן, האיש הגיבור הזה הצליח לעשות את מה שכולם אמרו שאין סיכוי שהוא יעשה. חזר עם המשפחה לארץ בקיץ האחרון (אחרי שעשה איתנו את Eagleman 70.3), חזר לטירוף העבודה המשוגעת שלו וכנגד כל הסיכויים (ועל חשבון המון שעות שינה), המשיך להתאמן והגיע להתחרות באריזונה. אהבנו אותו מהיום בו פגשנו אותו. ידענו שהוא מזן אחר. איזה כיף שהוא מגיע, נכון, את רוב היום נבלה בטיסות וכאלה אבל נראה לנו שמגמת פוליקר אולי משנה כיוון. יום רביעי כבר לא נראה כל כך מיותר.
יום רביעי בדרכים
הטיסה, מבולטימור לאריזונה, אורכת מעט יותר מחמש שעות. מלא זמן לחשוב. הקטע הזה, של לחשוב, תופס חלק מאוד משמעותי בחיינו בחודשים האחרונים. כמו שהגוף מאמן את הלב, הראות, השרירים והמפרקים, הוא גם מאמן את הראש. כמו שלב וראות ייקחו אותך רחוק יותר ושרירים יתנו לך את היכולת לעשות את זה מהר יותר, ככה הראש משתפר ביכולת שלו לעשות את מה שהוא אמור לעשות. לחשוב (ובעיקר, לשלוט על תוכן וקצב המחשבות, לא לתת לך ללכת למקומות לא טובים או לחילופין, אם אתה כבר שם, איך לצאת מהבור ולהתקדם הלאה). אז אני גומר את הזנב שעוד נשאר לי מהספר אותו הבאתי לטיסה ובמשך משהו כמו ארבע השעות שאחרי אני חושב. חושב על מאיפה התחלנו, מה עברנו, איך זה שאני מוצא את עצמי על מטוס, בדרך לאריזונה, לעשות תחרות איש ברזל ולרוב השאלות אין לי ממש תשובה. האמת היא שזה כבר לא כל כך מטריד אותי. אם פעם תידלק המנורה והתשובה ל- ״למה״ תהייה שם אז סבבה. אם לא אז גם סבבה. אני פשוט מרגיש שלם עם הדרך ושמח ממה שאני מקבל מעצם ההליכה עליה.
פשוט יצא שבחרנו לעשות משהו שאת מה שאתה מקבל ממנו אי אפשר למדוד בערכים של ״אני עושה/עושה את זה כי…״. זה מלא דברים, גדולים וקטנים, שהדרך מציע לך ואתה בוחר לקחת או שלא לקחת ופתאום, באיזו שהיא נקודה בזמן, באיזה שהוא מקום על הדרך, התהליך עובר איזו שהיא מסה קריטית ואתה קולט: זו דרך שתסכים שתלך עליה כל עוד תרצה להמשיך ולצעוד בה. לכל מקום אליו תבחר. היא לא הופכת קלה או קשה יותר ככל שתתקדם. היא פשוט שם לאילו שמחליטים לקחת את התוואי שלה ולהתקדם איתו. לדרך לא ממש אכפת אם מסלולה הנוכחי מוביל לאיש הברזל – אריזונה או למרוץ עממי של חמישה קילומטר, לאוורסט או לצעדת הכרמל, זו בכלל לא הנקודה. זה מה שתעשה כל עוד אתה צועד עליה שעושה את ההבדל.
אז זהו חברות וחברים, סליחה על מצב הרוח הפילוסופי שאחז בי לרגע, אנחנו בגישה האחרונה לאריזונה. עשרים דקות לנחיתה, אתם מתבקשים להדק את החגורות וליישר את גב המושב, ההצגה אוטוטו מתחילה ולא לשכוח, זה בסך הכל עוד קטע אחד בדרך. אולי קצת קשה, קצת מתיש, אבל רק חלק מרצף שלם שיש לפניו ויהיה גם אחריו.
או כמו שפוליקר אומר:
״וביום חמישי, מצב רוח חופשי, זה כבר סוף השבוע, ומחר יום שישי…״
חלק ב' –כאן
טל ויובל בז'רנו
מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
הבלוג של יובל בז'רנו – אני פה בגלל אישתי או המסע לאריזונה
אתר –
ישראמן סמסונג 2012