כשילדים קטנים משתוללים יותר מידי ברור שזה ייגמר בבכי, ובכל זאת הפיתוי לתת להם להמשיך להשתולל, חזק. זה תמיד נכון לגבי האחיינים שלי, וזה נכון גם לגבי ילדים קצת יותר גדולים שמנסים, למשל, לראות את כל ברלין בכמה ימים. למשל אני

מאת:יעל גורלי

אני לא יודעת אם זה יותר מצחיק או יותר עצוב שהשאלה הכי נפוצה ששאלו אותי על הטיול בברלין היתה "הספקת לרוץ?". דבר ראשון, ריצה בעיני היא לא משהו ש"מספיקים", היא משהו שעושים, או שממשיכים לישון במקום לעשות. דבר שני, כשהולכים 20 או 30 ק"מ ביום, ריצה הופכת ללא רלוונטית.

בתחילת הטיול בגרמניה ממש לא הספקתי לרוץ. היינו כמה ימים בכפר ליד ברלין שהבילוי העיקרי בו, עד כמה שהצלחנו לברר, הוא שתיית שוקו חם עם קצפת. אי אפשר לראות טלוויזיה כי הטלוויזיה בגרמנית. מקום הבילוי היחיד בכפר היה מיני-גולף, למרבה האכזבה, סגור. אבל בעונה הזאת בשנה. יש רק עמדת אינטרנט אחת בכפר, ועל מנת להשתמש בה צריך להזמין בבית הקפה שוקו חם עם קצפת. נניח שאני יכולה "להספיק" לרוץ 25 ק"מ בבוקר ולבלות את היום כולו בשתיית שוקו חם עם קצפת. יש אנשים שייהנו מזה, אני מניחה. אני מעדיפה ללכת 25 ק"מ ואז ללכת לישון. זה לא שיש לי משהו נגד שוקו חם ובטח שאין לי טענות על הקצפת. זה פשוט שאני קצת אלרגית לכיסאות.

כשכל מה שיש מסביב זה הרים, יערות, נחלים ואגמים, החיים באופן טבעי עוברים למסלול האיטי, ובמסלול האיטי עדיף ללכת. גם קולטים ככה יותר טוב את הנוף. נשמע פשוט, לא? אז איך זה שמרחקים שלא מפריע לי בכלל לרוץ הופכים למאתגרים במסלול האיטי? פתאום הנעליים מציקות, הרגליים גמורות, מתגלים כאבים שלא היו שם קודם. כמו בשאלה האם קילו נוצות כבד יותר מקילו ברזל (ברור שקילו ברזל), אני מגלה שקילומטר הליכה ארוך הרבה יותר מקילומטר ריצה.

אחרי כמה ימים נפלאים בכל הטבע הזה, המשכנו לברלין, לטיול קצת יותר מאורגן, והרשיתי לעצמי ("הספקתי") לחזור לריצות. הריצה הראשונה אחרי 5 ימי הפוגה הייתה קסומה. פתאום הגיעו האנדורפינים, שבכלל שכחתי מקיומם בהליכות. פתאום נזכרתי למה אני אוהבת את זה, ובתשובה לשאלה למה דווקא ריצה. התשובה היא פשוט "ככה". כי ריצה כן והליכה לא. עובדה.

והדבר היחיד שטוב יותר מלרוץ, הוא לרוץ במקום חדש. לצאת מהמלון כל יום לכיוון אחר. לצאת עם הכיוון ופתאום לגלות פארק עם אגם ולשכוח מהתכנון המקורי. להחליט לעשות סיבוב אחד מסביב לאגם, ואז לגלות שאין לי מושג איפה בעצם התחיל הסיבוב, אז להמשיך עד שמשהו אחר צץ. לפנות שמאלה ברחוב יפה, ואז ימינה ברחוב אחר כי הגיע משם ריח טוב של אפייה. בלי לדעת כמה ק"מ עשיתי ובאיזה קצב אני, פשוט לרוץ עד שיגיע הזמן לחזור. למה אני לא עושה את זה גם בתל אביב? שאלה מצוינת. אולי כי בתל אביב הכל "מדיד" ואולי כי אני מאמינה שאין פה פארקים עם אגמים לגלות. ואולי הגיע הזמן להתחיל.

ברלין הקסימה אותי. יש בה כל כך הרבה מה לראות. למרות הריצות ולמרות הטיול המאורגן, ניצלתי כל רגע פנוי להסתובב ברחובות ופשוט להסתכל על העיר. הלכתי עד שלא היה לי כח ללכת, ואז עוד קצת, ולא הבנתי את הרמז. כשקמתי בבוקר האחרון לריצה, והייתי קצת הפוכה והיה לי קשה, עדיין לא הבנתי את הרמז. רק כשסיימתי את הריצה ולא היה לי חשק לארוחת בוקר, קלטתי עד כמה אני חולה.

וכך מצאתי את עצמי, בסה"כ בשבוע השני והשלישי לתוכנית הריצה, לא מחוברת בכלל ובעיקר מחכה שהחום ירד. ריצת הניסיון הראשונה נגמרה כל כך רע שחוסר הביטחון שלי לגבי 32 ק"מ ב"סובב עמק" המתקרב הפך לחשש אמיתי. ידוע ש"לא משלימים אימונים", והפיתוי לחכות עוד קצת ולהתחבר לתוכנית מחדש רק בטייפר היה גדול. למרות זאת החלטתי שפשוט יהיה בסדר, חזרתי לתלם ויצאתי להסתובב בעמק.

סובב עמק היה מושלם, הכי מושלם שמרוץ יכול להיות. הריצה הייתה קשה לי, כצפוי, אבל יצאתי מרוצה. לא עשיתי הרבה ריצות כאלה ארוכות בחיים, וזאת הייתה המוצלחת מביניהן. העברתי את הדרך בפטפוט עם חברה, הנוף היה מקסים, האירוח והעידוד ממארגני המרוץ והמתנדבים – מופלאים. חזר לי הביטחון ברגליים, בבסיס החזק שיש לי, וביכולת להמשיך ולהפתיע את עצמי. כי כשיש בסיס טוב, אז להשתולל לפעמים מביא למקום חיובי.

יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה