הפנטזיה של כל ספורטאי ואולי של כולנו, היא לראות ולהבין היכן התחיל המותג הכי מוכר ומזוהה בעולם ולאן צועד ה- swoosh, כשלונדון 2012 זה רק סימן דרך לבאות. מירב פרי ביקרה בנייקילנד
מאת:מירב פרי
כשהטלפון מ-nike ישראל הגיע בהפתעה גמורה, הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו. חשתי ברת מזל-על שנפלה בחלקי הזכות לבקר "מאחורי הקלעים" של המותג שהחל דרכו והביא לעולם את נעלי הריצה וכיום הוא עולם ומלואו בכל הקשור לספורט.
קולגות שהיו שם לפני, הציעו לי הכל רק כדי להתחלף ולחוות שוב את החוויה. אמרו לי: "את לא מבינה איזה כיף מחכה לך". במשך 24 שעות נטולות שינה על מטוס בדרך לפורטלנד, דמיינתי כמה אני לא מבינה.
פסל H2C עשוי חול בשטח הסיום ב- SEA SIDE
בוב שחיכה לנו בשדה התעופה בפורטלנד, מיקום 'המפקדה' של החברה, פתח לי ולעוד רבים אחרינו שהגיעו מכל העולם את הדלת לנייקילנד. זה מן שבוע כזה, בו פורטלנד הופכת למקום עליה לרגל לאנשי נייקי מהעולם כולו. מלא צבעים, מלא שפות אבל כולם מדברים שפה אחת ובטח ובטח נראים כאחד
וככה, בלו"ז צפוף ומאורגן בקפידה, נשמתי מבוקר ועד ערב נייקי. אני ועוד 12 חבר'ה ממזרח אירופה – בעלים ומנהלי חנויות העובדים בשוטף עם החברה. גולת הכותרת לשמה הגענו הוא מרוץ השליחים הכי גדול בעולם בחסות נייקי – Hood To Coast – מהר לעמק אבל בגדול, בענק יותר!! כמו שרק באמריקה אפשר לעשות. מ- Mt. Hood ועד לחוף האוקיינוס השקט. 300 ק"מ הנחלקים בין 12 חברי צוות, 2 ואנים והרבה, הרבה מאוד אוכל.
הזינוק על רקע MT. HOOD המושלג – היה חם….
20,000 משתתפים, 5,000 וואנים בכבישים המהירים– וכולם מקושטים, מקושקשים בכיוון Mt. Hood לחגיגה השנתית של נייקי. המרוץ כולו הוא מרוץ כביש – בכבישים צדדיים, בשולי כבישים ראשיים או על מסלולי נסיעה שנסגרו לטובת המרוץ – עניין של מה בכך. נופים אורבאניים המתחלפים בטבע ונוף בראשית; °30 של צהריים וים אל מול פסגות מושלגות וקור כלבים של לילה.
"זכיתי" להיות רצה מס' 1. המשמעות – הקטע הראשון: כל הירידה המטורפת מההר – 9 ק"מ עם 100 מטר שיפוע לכל ק"מ. הנוף – יערות עבותים, הכל ירוק ירוק וביניהם פכפוך מי שלגים. וככה, יחד עם עוד 15 איש מקבוצות מתחרות, הוזנקנו בשעה 11:30, חלקנו מחופשים – אני בתחפושת נייקי, למרוץ חיינו.
סופרמנים, רקדניות, רובוטים – הכל היה שם וכולם מדברים שפה אחת – נייקי
אלה היו רגעים שניסיתי לחרוט טוב טוב בזכרון, רגעים חד פעמיים בהם אתה מודה על מי ומה שאתה, על מי שהאמין בך ונתן לך את ההזדמנות הנדירה לבוא כאורח של המותג הזה, וליהנות מכל הטוב סביב. ניסיתי לנשום. לא יודעת אם האוויר הדליל בגובה או ההתרגשות, אפשרו נשימות קצרות אך מלאות אנרגיה. ניסיתי לבלוע הכל, מסוחררת מהתרגשות ומנסה לא לפספס שום רחש בנוף המדהים הזה. הוואנים עם כל יתר המשתתפים חולפים לידינו בזה אחר זה בדרכם לנקודת ההחלפה, בצפירות ובשאגות עידוד לצוותים שלהם – חיכיתי לחבורה שלי – אוי זה היה כייף.
וכמו שאני מסיימת, אני מקבלת הודעה מחברה טובה שילדה וגם אני כמו נולדתי מחדש, כמו חזרו הטעם והכיף לריצה, מה שמזמן הלך וכל מטרה שהוצבה כאילו להכעיס, הוציאה את החשק מהתהליך עצמו. ועכשיו – עכשיו זה כיף ולא משנה אם הארבע ראשי עוד שנייה נתפס ולא משנה שאני ערה כל הלילה. רציתי להיות שם בכל הווייתי,לשאוף אויר פסגות לשנה הקרובה ואולי לכל החיים.
ואז עוד 2 קטעים, אחד בלילה והשני לפנות בוקר, בזריחה ליום חדש. קטעים קצרים, "מתחשבים" של 6 ק"מ כל אחד אבל מרגישים נצח. 6 ק"מ של עומס מטורף ברגליים, עייפות, התרגשות אבל אני עדיין רצה. בחושך אני נראית כמו עץ חג מולד או עדיף יום העצמאות, עם כל התאורה שעלי ועוד דגל ישראל שמתנפנף לו ותלוי על החגורה, מוסיף טעם וכאילו משדרג את חשיבות המשימה.
2 טורקים, 2 ישראלים והולנדי אחד
הקטע האחרון – כבר לא רציתי שייגמר, כבר מריחים את הסוף ולא רוצים שהוא יגיע. הסוף הביא עימו גם פקקי תנועה כבדים בגישה לנקודות ההחלפה – הרצים הגיעו עוד לפני הרכבים – אבל שם הכל מותר ואף אחד לא כועס – כי לפני הכל ה-חוויה וה- FUN FUN FUN. קצת לפני נקודת ההחלפה הנפתי את דגל ישראל, כל מי שהיה שם מחא כפיים ובגאווה שאין לתאר ועם לחלוחית בעין העברתי את הדגל ליריב הלר, שותפי למסע וחבר.
ואז גם עלתה השמש והיה ברור שהחלום מתקרב לקיצו. חלום אחד נגמר ומתחיל חדש לחופו של האוקיינוס האטלנטי במקום שנקרא –sea side, לשם הגיעו כל הקבוצות בסיומה של ההרפתקה – משתה כיד המלך, מסז'ים, מופעים, הרבה חוויות וסיפורי גבורה וקבוצת NIKE CEU אחת עם סווש עמוק בנשמה.
וכאילו לא יד המקרה, שנייקי בחרה להרים את הפקת הענק שלה – NIGHT RUN 2011 – ביום ההולדת שלי. כבוד גדול לי. מפגן ראווה ענק – 15,000 משתתפים שצבעו צהוב את רחובות תל אביב, וכמי שעושה את המרוץ בכל שנה – עושה רושם שזה רק הולך ומשתבח עם השנים ויש עוד הרבה טוב בדרך – יש עוד למה לצפות.
חברי ואן מספר 1 – עייפים אך מאושרים
וכל החלום המתוק הזה, והביקור בנייקילנד, לא היה קורה ללא האנשים שעמדו בדרך: חיים זינו, ארז בן אוזיליו ויריב הלר מנייקי – תודה על שבחרתם בי להיות חלק מהדבר המדהים הזה. רוני ורוי ורטהיימר שנענו בחיוב ואפשרו לי לנסוע וצוות העובדים המדהימים שלי, ששמרו על הגחלת בזמן היעדרותי.
