אמריקאים וסטטיסטיקה זה כמו להגיד גשם ורטוב או ים ושמש. החברה פה מתים על מספרים. הסתברויות ותיעוד של כל מה שזז. בהקשר הזה, אוקטובר 2011 יכנס כנראה לספרים כאחד החודשים הרטובים, הקרים והמושלגים שידעה דרום מרילנד בשנים האחרונות. הנורמה פה היא שממש קר מתחיל באזור סוף נובמבר ומושלג, אם בכלל, נכנס לתמונה בתפר בין דצמבר לינואר. שלג בסוף אוקטובר מהווה חריגה מהנורמה והאמריקאים לא אוהבים שחורגים להם מהנורמה

מאת:יובל בזרנו,צילומים: טל בז'רנו

כמו שהאמריקאים אוהבים סטטיסטיקה, הם גם אוהבים שיש סדר ושיש זמן לכל דבר. כשזה מגיע לספורט, לכל תחום יש את הזמן שלו, יש ספורט סתיו, למשל כדור רגל, פוטבול וריצות שדה. יש ספורט חורף, למשל כדורסל והוקי. יש אביב עם בייסבול. יש קיץ עם שחייה וכו'. טל ואני, כמו ישראלים טובים, למדנו במהלך השנה האחרונה לתמרן סביב מזג האוויר. להבין שבקיץ עדיף לשחות מוקדם בבוקר, אם אתה לא רוצה לקחת סיכון של סופות רעמים וברקים בהמשך (מה שאומר כולם מחוץ למים עד 20 דקות אחרי הברק האחרון או במילים אחרות, הלך האימון…). בחורף צריך לצאת לרוץ בחוץ מתי שרק אפשר, גם אם זה לא בתוכנית, אחרת תהיה תקוע על המכונה שלושה חודשים רצופים. לרכב על האופניים יוצאים גם כשמאוד קר, כי עדיף קצת כוויות קור מאשר הטחורים מהם תסבול אם תשב על הטריינר יותר משלוש שעות. האמריקאים, לעומת זאת, מאוד אוהבים את הספורט שלהם אבל מאוד לא אוהבים שינויים. מה שיוצר מצב מעניין כשמזג האוויר משתגע ומסרב לשתף פעולה.

הצגת תכלית מעניינת, בהקשר זה, קבלתי ביום שבת האחרון. כבר ביום חמישי ידענו שבשבת (יום הרכיבה הארוכה) הולך לרדת שלג ודאגנו להיערך בהתאם. שבת הפך ליום החופש השבועי וטל ואני בנינו על יקיצה טבעית אפה שהוא סביב השעה עשר. שישי בערב מגיע, איתי הקטן נכנס לי באמצע השניצל של יום שישי ומודיע ש״מחר הוא צריך הסעה לאימון שיערך באחד מהפרקים, כחצי שעה נסיעה מהבית״. טיפה רקע. איתי חבר בנבחרת בית הספר שלו בריצות שדה. הילד הצליח להתקבל לאחת הנבחרות המובילות במרילנד ומחזיק נכון להיום בתוצאה השניה בטיבה, במחוז מונטגומרי לבני גילו, במקצה לחמישה קילומטר. עונת התחרויות, בריצות שדה, החלה לפני כחודשיים. בית הספר של איתי ניצח מספיק תחרויות וצבר מספיק נקודות כדי להעפיל לגמר של מרילנד. הילדים מתאמנים שישה ימים בשבוע, כולל שבת, רצים כשבעים קילומטר בשבוע ומוכנים למכור את נשמתם לשטן תמורת מקום על הדוכן בסופה של כל תחרות. חזרה לשישי בערב, אני מסתכל על איתי ומחייך, ״אין מצב״, אני אומר. ״אין מצב שאתם מתאמנים מחר. הולך לרדת שלג. טמפרטורות איפה שהוא באזור מינוס 1. אתה יכול לישון עד מאוחר״. איתי מסתכל עלי במבט בוהה ״יש אימון. קאוץ' מרטין אמר שיש ואני צריך להיות שם״. אני מחליט שאת הקרב הזה לא שווה לנהל. ״אוקי, יש אימון, תעיר אותי ואני אקח אותך״ אני סוגר וחוזר לטחון שניצלים כאילו אין מחר.

שבת בבוקר ואיתי מנער אותי, ״יאל'ה, קום, צריך לזוז״. אני פוקח עין תורנית. מביט דרך החלון. לבן של שלג בכל מקום. ״אין מצב, בדקת עם קאוץ'?״ אני שואל. ״בדקתי ויש״, באה התשובה. אני מקלל ומתיישב: ״בטוח שאני המטומטם היחיד שהולך לעשות את זה״ אני מילל לטל, רק כדי להסתובב ולהבין שיהיה יותר קל לקבל תגובה ממומיה מצרית מאשר מהגוש הלא מזוהה שקבור מתחת לפוך. מתלבש וגורר את עצמי לאוטו, כולי קיטורים ורחמים עצמיים. איתי מסתכל עלי ומחייך, ספק ברחמים ספק בזלזול. אני מצידי מסתכל חזרה במבטי שטנה: ״אנחנו נוסעים כדי להסתובב ולחזור, לא מבין למה זה טוב, אתה והקאוץ׳ שלך״. נוסעים צפונה, השלג הולך וגובר מרגע לרגע. יורדים מהכביש הראשי לכביש צדדי, משם לאיזה שביל סלול ומשם לשביל לא סלול: ״לאיפה לכל הרוחות הטמבל הזה לוקח אות?״ אני מקטר לעצמי וממשיך לטפס בשביל המושלג. ״הנה, אמרתי לך״, אומר פתאום איתי. אני מביט קדימה ואכן, על ראש הגבעה, עומדת שורת מכוניות ולצידה קבוצת ילדים. מתקרבים, מחנים, איתי כבר בחוץ, מצטרף לקבוצה ושלוש דקות אחר כך הם כבר נעלמים בין העצים המושלגים.

אני נשאר באוטו עם המחשבות. מצד אחד אני עדיין איפה שהוא ברחמים העצמיים. הלכה לי היקיצה הטבעית הראשונה מזה 41 שבועות. מצד שני, אני לא יכול שלא להתרשם ממה שמתרחש מול עיניי. קבוצה של כ – 20 בנים ובנות, לבושים בשכבות וקפואים מקור, התייצבו בראש גבעה מושלגת באמצע כלום כי קאוץ׳ מרטין אמר ויצאו לאימון של יום שבת. כן שלג, לא שלג, מינוס 1 או פלוס 35, עונה זה עונה, אימון זה אימון, אין חיפופים, אין חוכמות. אני חושב לרגע אם זה לא סתם עוד דוגמא למרובעות האמריקאית אבל הדמויות הקטנות שרצות בשלג מולי מבהירות לי שאני לא בכיוון. זו לא מרובעות, זה משהו אחר לגמרי. מין תערובת של משמעת עצמית, כבוד למאמן, רצון להצליח ומוכנות לשלם את המחיר בדרך לשם. שעה וקצת מאוחר יותר איתי חזרה באוטו. רטוב, קפוא ומחייך: ״אמרתי לך שיש אימון״ הוא מתריס, ״אנחנו לא חבורת חננות, לא מפחדים מקצת שלג״ הוא ממשיך ואני תוהה אם המסר בין השורות הוא שאני ואמא שלו כן חבורה של חננות שלא יצאה להתאמן היום בגלל קצת שלג.

בתפר, שבין תרבות האלתור שלנו לתרבות המרובעות האמריקאית, יש המון אפור. המון שאנחנו יכולים ללמוד האחד מהשני אבל כשזה מגיע לספורט, נראה לי, שהחברה כאן נמצאים שנות אור לפנינו (או לפחות לפני…). הסדר והמשמעת המאפיינים אותם משרתים אותם מצוין כשזה מגיע לספורט. הם מקפידים על הכל. תזונה, דרך סרגלי מאמצים ועד לביגוד ונעליים שמתאימים לתנאים בשטח. ההתייחסות שלהם, לעניין, היא כמעט מדעית וכשמדובר באימוני ותחרויות איש ברזל, מתברר שטל ואני מרוויחים מהמרובעות הזו בגדול. ההקפדה על תוכנית אימונים מסודרת ומדורגת, תזונה נכונה וציוד מתאים עושה את ההבדל בין לסיים תחרות לבין לא לסיים ולפעמים, גרוע מכך. במהלך השנים למדנו, לפעמים בדרך הקשה, שלמושג ״יהיה בסדר״ אין מקום בהכנות לאיש ברזל. אפשר וצריך להתאמן קשה וחזק, לא לחפף, לא לוותר, אבל לצאת כאן לאימון חורף בלבוש קצר, או לצאת לריצה בקיץ בלי מספיק נוזלים (ובשניהם כאחד אני מודה שחטאתי), לא מעיד על קשיחות ועמידות אלא על חוסר הבנה שגובל בטיפשות. הילדים, על הגבעה המושלגת, יודעים כבר בגיל 14 את מה שאני למדתי איפה שהוא אחרי גיל 40. הם טובים ממני, סביר להניח שגם חכמים ממני, הם יגיעו רחוק יותר ממני והם גורמים לי לחייך.

משלימים אימון רכיבה אחרי שלג

נתראה בשבוע הבא, עוד שלושה שבועות לאריזונה…

טל ויובל