״תגיד, ראית כמה רקונים מתים וסנאים דרוסים יש היום…״, אנחנו רוכבים באמצע שום מקום, כ 90 קילומטר מהבית, טל מיישרת איתי קו על האופניים ומצביע על עוד גוויה מעוכה של סנאי שראה ימים יפים יותר. הגענו לאזור פולסוויל, קו החצי של רכיבת סוף השבוע, זה גם השלב שבו הראש מתחיל לחפש מוקדי ענין והמחשבות עפות… ״אני חושבת שהדרך לאירונמן מלאה בסנאים ורקונים מעוכים״ ממשיכה טל. ״ואני חושב שאת מתחילה לרדת מהפסים״, אני ממלמל לעצמי ומתחיל לטפס עוד עליה במסלול האינסופי שמוביל מהבית לכיוון וירג׳ינייה. ״לא באמת״, ממשיכה טל, ״תחשוב רגע, יש כל כך הרבה דברים שנמצאים בדרך לאיירונמן ושלא נמצאים בשום מקום אחר…״. בסיטואציה אחרת הייתי מהנהן וממשיך הלאה אבל במצב הנוכחי, עם עוד 3.5 שעות רכיבה לפני ועם ראש די ריק מרעיונות וגירויים, אני מחליט להתייחס, ״כמו מה״, אני שואל, ״כמו הדרך לאירונמן מלאה בהסברים״ מגיע מיד התשובה
מאת:יובל בזרנו, צילומים: טל בז'רנו
אני חושב שניה ומבין, באיחור, כמה הבחורה צודקת. יש באמת רשימה ארוכה ומכובדת של סיטואציות להן אתה שם לב ושהופכות לחלק משמעותי מהיומיום שלך כשאתה נמצא בדרך לתחרות איש הברזל ובראש הרשימה הזו, ללא ספק, נמצא המשפט ״הדרך לאיירונמן מלאה בהסברים״. הסברים לעצמך בהקשר של למה, כמה, וכיו״ב אבל עוד יותר מכך, הסברים למבחר יקירך ומוקירך. זה מתחיל בדרך כלל עם המעגל המשפחתי הקרוב שעבור חלקו כל העסק גובל בשיגעון מוחלט, חוסר אחריות וביטוי ילדותי למשבר גיל הארבעים. ״תגידו, מי צריך את זה, מה, ללכת ברגל בערב כבר לא טוב?״ מהווה בדרך כלל משפט הפתיחה בנאומו המלומד של הדובר. כאשר הנואם מבין שלסטרט אפ ההליכה אין קונים, העסק מדרדר לשורת איומים בסגנון ״אתם עוד תקבלו התקף לב וגם זה אם משהוא לא ידרוס אתכם קודם על האופניים״. ישנם גם אלה שמתעניינים בפרטים, שואלים שאלות ביחס לכמות, לאיכות, למהות הספורט המוזר הזה שמצריך בגד ים, אופניים ונעלי ריצה והכל ביום אחד. עבורנו, המכנה המשותף לכל דורשי שלומנו הוא הצורך (והרצון) שלנו להסביר שזה בסדר, שאנחנו לא משוגעים, שאף אחד לא חטף לנו ילד ומכריח אותנו לעשות את זה ושהמצב בסך הכל בשליטה. אנחנו עושים את זה כי אנחנו אוהבים לעשות את זה וכי התמזל מזלנו ואנחנו יכולים לעשות את זה, לא יותר, לא פחות.
משפט נוסף מהסדרה הוא: ״הדרך לאיירונמן מלאה באורטופדים, פיזיותרפיסטים ושקיות קרח״. כאן העסק הרבה יותר גשמי ויומיומי. אנחנו מתאמנים ואנחנו נפצעים, לא יותר או פחות מכל אדם אחר, רק שרציפות ועצימות האימונים יוצרת רמות חיכוך מהסוג שבו פקידת הקבלה, אצל דוקטור ראפו (האורטופד), מכירה אותנו ברמת שם פרטי. הסלולרי של רייצ׳ל (הפיזיותרפיסטיט) נמצא אצלי בחיוג מהיר ומכונת הקרח אצלנו במקרר עובדת כאילו אנחנו מפעל קרטיבים. בין הכתף, קרסול וגב תחתון שלי, לברך, ירך וקרסול של טל, לא עובר שבוע בלי ביקור, אצל מי שהוא מהמומחים ולא עובר ערב בלי שקיות קרח על האזורים הפגועים. העסק הזה לימד אותנו איך לנהל פציעות. אנחנו בשלב בו אנחנו יודעים, די טוב, מתי אפשר להתעלם מכאב ולהמשיך לדחוף ומתי מדובר בכאב שלא כדי להתעלם ממנו ושדורש התייחסות.
למילה ״שעון״ יש משמעות מיוחדת בעולמנו. מה שמוביל לאמירה: ״הדרך לאיירונמן מלאה בשעונים״. זה מתחיל בבוקר עם השעון הכי מעצבן (מעורר), עובר לשעון הכי חשוב (זה עם מד הדופק), ממשיך עם השעון שיודע להראות קצב התקדמות (זה עם ה- GPS), משם לשעון שמותקן על מחשב האופניים. בין לבין השעון הרגיל שמזכיר לנו פגישות, איסופים, שאר מטלות יומיומיות וחוזר חלילה. גם כאן הגיע השלב בו סיגלנו לעצמנו יכולות ניהול עצמי לא רעות. עם או בלי שעון העניים נפקחות מעצמן בסביבות 6:00. הדופק נמצא (רוב הזמן) באזור המתאים. אנחנו יודעים להעריך מהירויות התקדמות באופן די מדויק ולפגישות אני מאחר ממילא, עם או בלי שעון.
״הדרך לאיירונמן מלאה במספרים וחישובים״ הוא עוד משפט בסדרה. אנחנו סופרים ג׳לים ובקבוקים לפני כל אימון. סופרים קילומטרים, סופרים ברכות, סופרים תנועות לכל ברכה, סופרים פניות על האופניים, סופרים את השבועות לאחור, סופרים שעות שינה, סופרים כמה קלוריות צריך להחזיר בסוף אימון. בכל רגע נתון יש משהוא לספור ואם לא לספור אז לחשב. מתי לקום, כדי להספיק להגיע לברכה לסגור אימון לפני פקקי הבוקר, כדי להגיע למשרד בזמן. לחשב כמה, זמן ברוטו, תיקח הרכיבה שלי כדי שאגיע בזמן וטל תוכל לצאת לרכיבה שלה ולחזור לפני שמחשיך. לחשב באיזה קצב צריך לשחות בתחרות כדי לצאת מהמים בזמן סביר, מה צריך לעשות על האופניים כדי לגשר על פערי השחייה ובאיזה קצב צריך לרוץ כדי לא להגיע אחרון. מספרים וחישובים.
״הדרך לאיירונמן מלאה במילה איפה.״ הוא עוד משפט שמתאר מציאות יומיומית אצלנו. איפה המשאבה, איפה גרבי הלחץ, איפה המשקפת, איפה מכנסי הריצה עם הכיס מאחורה, איפה חולצת הרכיבה עם הריצ׳רץ׳ מקדימה וכו'. המילה ״איפה״ הופכת, אחרי שלושים שניות של חיפוש קדחתני, לצמד המילים ״מי נגע לי״ שכן ברור לכל מי ששכל בראשו שאם לא מצאתי את מה שחיפשתי, בתוך אותן שלושים שניות, מי שהוא נגע ו/או לקח את נשוא החיפוש. ״ושאם אני אתפוש אותו/אותה אני שולק לו/לה את ה…״. מובן כי במרבית המקרים נכנסת בשלב הזה טל לתמונה. היא מרימה את הבגד הראשון בערמה, או מזיזה את המצוף, כדי לגלות שהחולצה, המשקפת, או מה שזה לא יהיה, נמצא לי פחות או יותר מול העניים אבל אם משהוא חושב שזה משנה אז יש לו טעות. ״איפה״ ו״מי לקח לי״ יחזרו לתמונה, חצי שעה או חצי יום מאוחר יותר, אבל יחזרו.
רפרטואר האימונים והתחרויות מהווה בית יוצר אינסופי כמעט למשפטי ״הדרך לאיירונמן״. הנה עוד תשעה שעלו במוחנו הקודח:
• הדרך לאירונמן מלאה בספנדקס ובכביסות די מסריחות
• הדרך לאירונמן מלאה בספקות
• הדרך לאירונמן מלאה במשקלים
• הדרך לאירונמן מלאה בחוברות טריאתלון בשירותים
• הדרך לאירונמן מלאה בבתי שימוש ניידים
• הדרך לאירונמן מלאה בפיתות מהפריזר
• הדרך לאירונמן מלאה בזקנות שעושות אירובי בברכה
• הדרך לאירונמן מלאה בשלכת וירוק, מושלג ולח, קפוא ומהביל
• הדרך לאירונמן מלאה במחשבות על מה לחשוב
בטוח שפספסנו כמה. בטוח שלאחרים יש משפטים אחרים שבאים ממקומות אחרים, מהתנסויות אחרות, כולכם מוזמנים להשלים את המשפט העשירי בחלק התגובות…
נתראה בשבוע הבא, עוד 4 שבועות לאריזונה.
טל ויובל
טל ויובל בז'רנו
מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
הבלוג של יובל בז'רנו – אני פה בגלל אישתי או המסע לאריזונה
קישורים: טריאתלון, אופניים, איש ברזל, ישראמן,
אתר –
ישראמן סמסונג 2012