מאת:misrad
אם הכול יתנהל כשורה, ביום שישי האחרון של חודש אוקטובר אני אמור לסיים את הטריאתלון האולימפי של אילת.
לכאורה, זה אמור להיות עוד טריאתלון, אחד מתוך 73 הטריאתלונים שכבר סיימתי, אבל זה לא סתם עוד אחד. הטריאתלון הזה מסיים רצף בלתי נתפס בשבילי של 25 שנים בטריאתלון אילת מבלי להחמיץ אף תחרות.
הכול התחיל באוגוסט 1987. בכרמיאל, עיר הולדתי, היה מורה לספורט. אחד "משוגע" ששמו מוטי ליברמן. הוא קיבץ מסביבו ילדים בני 11 עד 14 להצטרף אליו לתחרויות טריאתלון שהוא עשה. כשפשטה השמועה מצאתי את עצמי תולה את נעלי הכדורגל ומתחיל לשחות לרכב ולרוץ.
חודש לאחר מכן,בדיוק שמלאו לי 13 שנים, סיימתי את טריאתלון חורשים ( 8 ק"מ ריצה , 20 ק"מ אופניים ובסוף 250 מטר שחייה בבריכה ) בקלות די מפתיעה והמשכתי לעוד שלושה חודשים של אימונים, לקראת הדבר הגדול הבא, "הטריאתלון הבינלאומי הראשון באילת".
וזה אכן הגיע, בבוקר יום שבת ה- 28 בנובמבר 1987 בשעה 8 בבוקר עמדתי גאה, על הרציף בלגונה של אילת (מול ה "יאכט פאב" המיתולוגי), ביחד עם עוד 147 טריאתלטים וחיכיתי לזינוק. אף אחד לא הכין אותי למה שצפוי לי בארבע השעות
הקרובות וצריך לזכור – לא היה אז מקצה מיני ספרינט או ספרינט. לא היו מקצי ילדים ונוער והשלשה הראשונה תיוולד לטריאתלון רק שלוש שנים מאוחר יותר.כולם זינקו למקצה אולימפי ולא משנה אם אתה בן 8 או 80.
יריית הזינוק…קפיצת ראש מהרציף למימי הלגונה של אילת. כל חיי לא אשכח את הזינוק הזה. המפגש עם המים היה מכת קור מוות שגרמה לי להפסיק לנשום לכמה שניות ולשחות חזה מרוב ההלם. אף אחד לא סיפר לנו שטמפרטורה המים היא 19 מעלות וחליפות שחייה לא נלקחו בחשבון מהסיבה הפשוטה שהן לא היו קיימות בכלל בישראל… אחרי 3 דקות, כשההלם חלף, התחלתי לשחות חתירה. המסלול היה ביציאה מהלגונה, מתחת לגשר, אל תוך הים וחזרה. סיימתי את הקילומטר וחצי אחרי 39 דקות ועוד כמה שניות.
מסלול רכיבת האופניים, היה ונשאר, עד באר אורה וחזרה. גם הרוח הייתה ונשארה צפונית חזקה. סיימתי את הרכיבה, אחרי שעתיים וחמש דקות, באפיסת כוחות תוך כדי זה שאני חווה לראשונה בחיי את "הקיר" המפורסם שמרגישים רצי מרתון. לא ויתרתי לעצמי ולמרות התחננויות של ההורים שלי לפרוש יצאתי ל- 10 ק"מ של ריצה (המסלול של השנים הראשונות היה עד גבול טאבה וחזרה). את רובו של המסלול עברתי בהליכה כמובן.
אחרי ארבע שעות ו- 35 דקות זה נגמר כשבאפיסת כוחות מוחלטת הגעתי לקו הסיום, שמוקם אז בכניסה של מלון ספורט. סיימתי במקום 133 כללי מתוך 148 משתתפים שזינקו. מוטי ליברמן, המאמן, ניגש אליי ומכיוון שלא נשאר מישהו מהמארגנים שיענוד לי את המדליה בסוף (ומדליה זה הדבר הכי חשוב לילד), הוא הוריד את המדליה שלו מהחזה ונתן לי אותה.
"נו פיני" , הוא שאל , איך היה ? נראה לך שתעשה עוד טריאתלון באילת?
הסתכלתי עליו ונזכרתי כמה כיף היה לי ביומיים האחרונים. הנסיעה לאילת עם כל החברים, השהייה במלון, ההתרגשות בתדריך, ארוחת הפסטה היוקרתית כשווה בין שווים עם קן גלא ( איש ברזל מיתולוגי ) ומיכה כגן (אלוף ישראל הבלתי מעורער באותה תקופה) ואז נשבעתי "לעולם לא אפסיד את טריאתלון אילת ".
השבועה אכן מתקיימת. שנה אחרי שנה המסורת לא נפסקת ולא החמצתי אף תחרות. עד שהתגייסתי המשכתי להיות בקבוצת הטריאתלון של כרמיאל והיה קל להתמיד ולהשתפר. בצבא דאגתי קצת להתאמן ולא להישאר שבת ביום הטריאתלון. גם בטיול הגדול, אחרי הצבא, דאגתי לשמור על כושר ובעיקר לחזור לארץ בדצמבר כדי להשתתף בטריאתלון ישרוטל באילת. כך בכל התחנות הרגילות של החיים. לימודים , עבודה ומשפחה מתרחבת בכולם היה ברור – לא משנה מה קורה, מתחילים לחזור לכושר בסביבות יולי ולא מפסידים את טריאתלון אילת בנובמבר/דצמבר.
לפני כמה חודשים, על מנת לחגוג חצי יובל, החלטתי לחזור למסגרת של קבוצה. עכשיו אני מתאמן עם קבוצת הטריאתלון של ספורטן הוד השרון. קבוצה מדהימה שדוחפת קדימה ונותנת כוח לעוד 25 שנים. הקבוצה אומנם מחזירה אותי לזיכרונות ילדות אבל למרות זאת היום הכול שונה. לעומת 148 המשתתפים בטריאתלון הראשון זה בערך מספר המזנקים קבוצת גיל אחת. בכל טריאתלון יש סביבך עשרות רבות של אנשי ברזל, יש חליפות שחייה, יש ג'ל אנרגיה, יש חוקים, נהלים, מאמנים ויועצים בלי סוף. מה שכן – תחושת הסיפוק בקו הסיום נשארה אותה התחושה בדיוק.
פיני גולן כיום
זה היה יכול להיות סיפור שבא להראות הישג ספורטיבי, התמדה וכוח רצון אבל עבורי זה בעיקר סיפור שבא להראות מה שווה "שבועה" של ילד קטן בן 13. ולכל הספורטאים בכל הענפים תזכרו תמיד, דוכן מנצחים זה דבר מדהים אבל ההתמדה זה הניצחון האמיתי.
