נאמר על מרתון אסמטרדם כי החל ב- 1975. בדיקה מעמיקה יותר מגלה אמת אחרת: ב- 1928, בשיאו של קיץ אירופאי חם של חודש אוגוסט, בא אחד אלג'יראי – בוריירא אל עוואפי, ונתן לאירופים שיעור בריצת מרתון
מאת:אילן גולדמן
הם כולם לבשו גופיות עבודה מיוזעות ונעליים קשות משוטחות עקב, שאפשרו לזעזועים האדירים, ממרצפות הרחוב, לעבור הישר אל תוך עצמותיהם בכל קילומטר מתוך ה- 42 המייגעים. שעון המדידה הידני נעצר על 2:32 שעות, כשהרץ הראשון מביניהם הגיע וחצה את קו הסיום של מרתון אמסטרדם הראשון. מעט אחריו, הגיעו שניים נוספים,אלו היו הצ'ילאיני והיפני שזינבו אחריו. הצעיר האלג'יראי השחום בעל השיער המקורזל שרק חצה את הקו במרתון האולימפי, לא ידע, כי 47 שנים לאחר מכן, תחל מסורת אשר הוא, מהגר אפריקאי, יליד העיר ההררית הענייה סטיף בצפון מזרח אלג'יריה, יהיה חתום על ראשיתה.
אפילו אימו של מנצח מרתון אמסטרדם הראשון, לא האמינה כי יבוא יום ובנה יהיה חלק מספרי ההיסטוריה. בחלומותיה הפרועים ביותר, לא יכלה לדמיין גברת אל- עוואפי, כי בוריירא, הילד "החולני" והחלוש, יהיה האפריקאי הראשון להביא מדליה ליבשת, במקצה המרתון האולימפי, זמן רב לפני בואו של הענק היחף אבבה ביקלה.
בוריירא מנצח מרתון אמסטרדם הראשון (צילום Jordy)
"הבן שלי היה מאוד חולני, היינו עניים. אפילו ירקות טריים היו מותרות בשבילנו", כתבה האם בזיכרונותיה. אך הבן, שחלב עזים היה המשקה האהוב עליו, כנראה לא היה חולני וחלש כפי שגברת אל- עוואפי סברה. כבר מגיל 14, הנער הצעיר הקפיד לרוץ 15 ק"מ ביום בעירו משופעת העליות, שיושבת על חודו של הר בגובה קילומטר מעל פני הים. גופו הצנום התחשל והתחזק במהרה, וכעת משפחתו הענייה קיוותה, כי הנער הצעיר יוכל גם להביא פרנסה של כבוד לבית.
מהכפר אל ספרי ההיסטוריה
בוריירא חש את הנטל המשפחתי על כתפיו, וכמקובל באלג'יר באותם ימים, עבר ל"אמא" צרפת כדי לנסות "להשיג לחם" לביתו. אך כל מה שבוריירא הצעיר ידע לעשות הוא לרוץ, ואת החודשים הראשונים שלו בצרפת העביר בשיטוטים חסרי תכלית בחפשו אחר עבודה. בכיסו לא היה פרנק שחוק אחד ומסופר כי אפילו חבריו האלג'יראים המהגרים לא באו לעזרו.
כנראה שכך רצה גורלו, ובשנות ה- 20 האלג'יראי גוייס לצבא הצרפתי. כבר שם, חדי העין הצליחו להבחין כי יש בו משהו גדול יותר, מהיר יותר. במהלך אימוני הכושר היומיים, מפקדו הישיר ראה כי לחייל הצנום שלו, יש יכולות אתלטיות יוצאות דופן, ועל כן ב- 1923 שלח אותו חזרה לצרפת לקחת חלק באליפות האתלטיקה הצבאית.
ביצועיו מאותה אליפות צבאית אינם ידועים, אך מה שידוע הוא, כי רק שנה לאחר מכן, ב- 1924, הצליח בוריירא לסיים את מקצה המרתון באולימפיאדה שנערכה בפריס במקום ה- 7. הבחור הצעיר היה על המפה.
האצטדיון האולימפי באמסטרדם (צילום: City tours)
תוצאתו באולימפיאדה לא קנתה לו חירות מעבודה. ההפך הוא הנכון. עם שחרורו מהצבא, בוריירא נאלץ ללכת ולעבוד כפועל שחור במפעלים של חברת המכוניות המתפתחת "רנו". העבודה הפיזית לא שברה את רוחו וגופו, ומידי יום עם סיום העבודה, נהג לצאת לאימוניו, יחד עם מועדון ריצה מקומי.
ב- 1927, הפך לאלוף צרפת בריצת מרתון ונבחר לייצג את המדינה באולימפיאדה של 1928 באמסטרדם. בוריירא רץ תחת הדגל הקולוניאלי הצרפתי וניצח בריצה טקטית מרשימה: בשלושת הרבעים הראשונים של הריצה, הסתתר מאחור והפגין קור רוח מרשים ורק בקילומטרים האחרונים העז לצאת מהצל. ושם, 5 ק"מ מקו הסיום, הגיע הפיצוץ הקטלני שהוביל לניצחונו. הוא הותיר שדה רצים המום מאחור.
גם אלופים צריכים להתפרנס
חייו הקשים של בוריירא לא תמו עם הניצחון האולימפי. האיש היה חייב להתפרנס ולפרנס ועל כן נסע לארה"ב, לנסות להוציא פרוטה מהריצה באמצעות תחרויות "ראש בראש" על המסלול. הוא לא ידע כי באירופה באותה עת, אם הכרזת עצמך כחובבן, הפרנסה מהתחביב אסורה הייתה. האלג'יראי נפסל וסולק מהנבחרת הצרפתית הלאומית. מתוסכל, חסר אונים, הוא פרש מהספורט האהוב עליו, רק כדי לפתוח בית קפה רעוע בו יירצח מאוחר יותר, בשל אי תמיכתו בחזית השחרור הלאומית של אלג'יר.
גם אחרי שפתח את בית הקפה המשיך בוריירא לחיות, בעוני ובצל, קרוע בין מולדתו לצרפת. רק ניצחונו של אליין מימון האלג'יראי (תחת צרפת 1956) בריצת המרתון האולימפית, שפכה מעט אור על חשכת חייו העגומים של המדליסט האפריקאי. ב- 1956 הוא הוזמן לארמון האליזה, כדי להשתתף בטקס הכבוד לכבוד מימון. לרגע אחד, התעורר הילד העני מאלג'יר, וזכה בכבוד הראוי, אך זה כאמור היה מאוחר מידי בשבילו. ההיסטוריונים הצרפתים שכחו אותו, וחלקם אף התכחשו לזכייתו בטענה לאי נאמנותו לדגל. בקרב בני עמו היו שטענו כי היה נאמן מידי (לדגל הצרפתי) והתכחש למדינתו שלו. עד היום ניצחונו הסנסציוני נקרע בין שתי אומות בעלות עבר משותף בדם, וכנראה בתהילה.
ביום ראשון, יוזנק מרתון אמסטרדם ה- 36 לדרך מאותו אצטדיון אולימפי בו בוריירא הניף ידיו לניצחון, כשמהספר 71 מהודק אל צלעותיו. מתוך 35,000 הרצים אשר יוזנקו לדרך בשעות הבוקר המוקדמות, כנראה מעטים שמעו על האיש שלפני יותר מ- 80 שנה היה הראשון לרוץ את המרתון הנפלא אותו יסיימו כעבור מספר שעות. כעת, לפחות הישראלים מביניהם יוכלו לספר להם.
מרתון אמסטרדם – יום ראשון 16.10.2011
אילן גולדמן
עורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי בעל תואר במזרחנות
כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש
