קיבלתי סמס: "רוצה לרוץ איתי מחר?". הוא הגיע מעז הרים. אני מקבל ממנה את ההודעות האלה מפעם לפעם. ביותר ממובן אחד הן מזכירות את אחותן הריטואלית "ערה?". אמנם, אין מדובר במובן המרכזי אבל הנה מספר קווי דמיון: אני מקבל את ההודעות מדי פעם, הן מגיעות מהאוויר הדליל וללא כל הכנה מוקדמת, הן מזמינות לפעילות גופנית ומעל לכל הן משדרות את המסר "בבקשה תענה כן, אתה ממש קרוב לסוף רשימת האפשרויות שלי"
מאת:קולין סמית
זומנתי לאימון עליות. בדרך כלל היא עושה איתי אימונים אחרים אבל הפעם מסתבר שהיא היתה צריכה מישהו לעליות. זה התאים לי באופן חלקי בלבד. את טיפול הפיזיותרפיה האחרון עזבתי תוך כדי שבועה שארוץ רק ריצות קלות על משטחים אופקיים. אחרת גורלי יהיה רע ומר. אבל כבר שבועות אני דוחה את פתיחת העליות ונראה היה לי מעניין לעשות זאת בהפתעה.
מבחינה מסויימת, זה לא היה לא רק אימון העליות הראשון שלי בתקופת האימונים הנוכחית אלא הראשון אי פעם. בעבר, כאשר היה לי מאמן בשר ודם, הוא הורה לי להתייצב בגבעת המופעים שבפארק הירקון ולעשות עליות. זו היתה תקופה של כמה שבועות שבסופה גיליתי שטיפסתי על גבעה לא נכונה. אף פעם לא הייתי במופע בפארק הירקון כך שבחרתי לי גבעה שנראתה מתאימה והתברר שכבשתי את ההר הלא נכון. לאחר מכן, לא יכולתי לכבוש את ההרגשה שעשיתי עליות דפוקות ושכל האימון נדפק בשל כך. העובדה שנפצעתי לפני המרוץ ולא הגעתי ליעד האמיתי, רק החמירה את העניין. וכך יוצא, שלפחות מבחינת ההרגשה, מעולם לא התאמנתי בעליות.
האימון נעשה בגבעת נפוליאון. לפחות דבר אחד הרווחתי מהאימון. לפניו, לא ידעתי היכן נמצאת הגבעה הזו. מתברר שאני חלש במיקומי גבעות. למען הצדק, צריך לומר שלא מדובר כאן רק על גבעות. יש שורה של אתרים בתל אביב וסביבתה שני שומע את שמם פעם אחר פעם ולא יודע בדיוק היכן הם נמצאים. במשך שנים לא הבנתי למשל שיש הבדל בין חוף תל ברוך לשכונת המגורים באותו שם. ריחמתי על האנשים הגרים שם שחייבים לחלוק את שכונתם עם גברים ונשים המתעסקים במקצוע מפוקפק. עד היום אני לא לגמרי משוכנע במיקומו המדוייק של חוף הצוק. סידני עלי תמיד נשמע לי כמו הכלאה בין שני דברים לא קשורים ואם להיות לחלוטין כנים, אני לא ממש בטוח היכן נמצאת גבעתיים.
עז הרים הייתה כבר מוכנה לצאת לדרך כשהגעתי. היה נראה שהיא אפילו משתוקקת לצאת לדרך. יצאנו. בדמיוני, תמיד ראיתי אימון עליות כריצה במעלה גבעה ואז ריצה איטית בחזרה (הרבה פעמים). הגירסה הנפוליאונית היתה אחרת. תל ג'רישה אמנם לא גדול במיוחד אבל מספק לא מעט מסלולים. חלקם מאתגר בעליות אבל הרבה יותר מכך בירידות. יצא שאימון העליות הפך עבורי להיות בעיקר תרגולת בשמירת הכבוד העצמי. בעוד עז הרים רצה לה בקלילות מעוררת קינאה במורדות, נאלצתי אני לחשוב כמה שניות לפני הנחת רגל על המשטחים המשונים. זה היה כיף. קצת כמו לונה פארק. הרגשה של אסון מתרגש המתחלפת תוך שניות ברווחה על ההצלה. מצד שני, לא ברור לי כמה זה תורם לריצה שלי. רציתי אימון עליות, לא ירידות.
עולם הריצה של עז הרים מגוון כמו חיי המין של אמנדה נוקס. היא רצה בעיר ובכפר. בהרים, גבעות ומישור. עם חברים מעטים או רבים אך כמעט אף פעם לא לבד. אני לעומת זאת חובב הריצה המיסיונרית. בדרך כלל לבד, בפארק הירקון. פתאום נחשפתי אל עולם גדול וצבעוני של ריצות מגוונות ומסעירות. ראיתי את האור. מאוד התחשק לי להגיד שגם אני רוצה להיות צבעוני, חברותי ומעניין בריצותי. אבל אז התברר לי שהתחשק לי להגיד את זה אבל בעצם אני עדיין אוהב את הריצות שלי. אבל אני על אף כל אלה, קשור אל איזו תנובה מרופטת. הצלחתי להגיע לגיל שבו ההתלהבות לא מצליחה להוציא אותי מהרגלי הנושנים.
אכן, קצת מדכא לחשוב על זה אבל יש אולי פתח לתיקווה. עז הרים רמזה על אימון אינטרוולים בשבוע הבא.
צילום תמונת שער: Kate Jewell
קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
קישורים: קולין סמית
