מיד אחרי שעיני נפקחות אחרי שנת לילה מתוקה, אני ממלמלת תפילה ורצה למחשב לבדוק את מזג האוויר בקטמנדו (חור בסוף העולם שמאלה, למעשה זוהי בירת נפאל). לא, עדיין אין שינוי- רק עננים, גשמים וסופות רעמים. ולמה אני מתחילה כל בוקר בטקס שכזה? זאת מכיוון שבעוד כמה ימיםןאני טסה לנפאל יחד עם בן זוגי לכבוש את האוורסט. טוב, לא ממש לכבוש, יותר כמו להגיע לנקודה הכי קרובה אליו שלא דורשת טיפוס מקצועי ו-70 אלף דולר מיותרים בחשבון
מאת:הלן וולפסון
אוקטובר-נובמבר היא העונה המומלצת ביותר לטרקים בנפאל, שמגיעה אחרי המונסונים עם שמיים נטולי עננים, אך בשנה שעברה המונסונים נמשכו עד אמצע אוקטובר. החששות בנוגע למזג האוויר מתווספים לשורה ארוכה של דאגות: האם נצליח להסתגל לגובה הרב? איך לעזאזל נושמים כשריכוז החמצן נופל בחצי כמעט? איך נשרוד את הקור המקפיא? האם יהיה לנו מקום לישון בו, לאור העובדה שנהיה שם בשיא העונה? והחשוב מכל למכורה שכמותי- איך אצליח לשמור על הכושר, האם אוכל לרוץ שם בכלל, או שאאלץ להתמודד עם הקריז במשך כמעט חודש? הייתי יכולה להמשיך ולמלא דף שלם בקלות.
קצת על הטרק: שמו המלא הוא Everest Base Camp או בקיצור, EBC. רוב האנשים מתחילים אותו בטיסה מקטמנדו הבירה לעיירה בשם לוקלה . זו חוויה בפני עצמה, משום שהמטוס נראה כמו מיניבוס עם כנפיים, שמנווט בין הרי ההימלאיה, בעוד המרחק שמבדיל בינם לבין גחונו הוא לעתים מטרים בודדים. מסלול הנחיתה בלוקלה הוא באורך 500 מטרים בלבד, ובקצהו יש מצוק שגובהו מאות מטרים. שיפועו של המסלול מגיע ל-12% והוא אחד התלולים בעולם. לכן, ההמראה מתבצעת במדרון, והנחיתה במעלה.
למזלי נבצע את ניסיון ההתאבדות הזה פעם אחת בלבד – בדרך חזור. לתחילת הטרק נגיע בכוחות עצמנו, מה שיאריך אותו בשבוע. נתחיל ללכת בגובה של 1,905 מ' ונגיע ל-5,500 מ' במחנה הבסיס של האוורסט. קצת מספרים, לשם השוואה, שהנקודה הגבוהה ביותר בתחומי ישראל היא בגובה של 2,236 מטר מעל פני הים (מה שנקרא "גבעה" בנפאל) ואילו ההר הגבוה בעולם, הר האוורסט, מתנשא לגובה של 8,850 מטר (בעצם, אולי יותר, לאור רעידת האדמה שהייתה עכשיו בנפאל. מבטיחה לבדוק ולדווח). דווקא השבוע הראשון צפוי להיות הקשה ביותר מבחינת הליכה, עם עליות וירידות של כ-1,000 מ' מדי יום. אך זוהי הכנה טובה לגבהים ואפשרות לראות את נפאל האמיתית מבחינה תרבותית, הרחק מהמוני התיירים הפוקדים את המשך הטרק. לאחר מכן תתחיל ההליכה בקטע הגבוה באמת, שם חשוב מאוד לעלות בהדרגה (עד 400 מ' ביום) ולעשות ימי התאקלמות (על כל עלייה של 1,000 מ'). ללא הקפדה על עקרונות אלו, נסתכן במחלת גבהים אשר תוצאותיה עלולות להיות קטלניות.
רוב המטיילים מגיעים עד מחנה הבסיס של האוורסט (המקום בו המטפסים פורסים אוהלים ומתארגנים לקראת הטיפוס המפרך) ושם חוזרים על עקבותיהם. אנחנו נמשיך דרך מעבר ההרים המושלג, הצ'ו-לה פאס לאזור גוקיו, כך שהמסלול יהפוך למעגלי, ונטוס בחזרה לקטמנדו מלוקלה. לפי התכנון, הטרק אמור לקחת כ-3 שבועות, בתנאי שמזג האוויר יאיר לנו פנים, אך לרשותנו עוד שבוע למקרה של עיכובים וגם בשביל מנוחת לוחמים בעיירת הנופש, פוקרה.
בשלב זה אתם בטח מדמיינים טיילת מנוסה ואמיצה, קצת משוגעת, שהולכת לעוד הרפתקה, אחת מני רבות. אז זהו – שלא. אני מאוד אוהבת לטייל, אבל בעיקר רצה. הטרק הרציני היחיד שעשיתי היה בשנה שעברה סביב המון-בלאן, ב-10 ימים (כן כן, המסלול הזה שאנשים רצים באולטרה מרתון תוך יומיים). התנאים היו תנאים של מלכים לעומת מה שמצפה לנו בנפאל: האכסניות תהיינה קיטונות עם שירותי בול-קליעה בחוץ, בלי אור (גם לא בחדרים), והארוחות תהיינה מורכבות בעיקר ממרק ודאל באט (המאכל המקומי- אורז, מרק עדשים, תפו"א וצ'פטי), המיטות הן פחות או יותר דרגשי עץ, ובשביל הזכות לתפוס אחת כזו נצטרך להתחיל ללכת מוקדם מאוד. אני מרגיעה את עצמי בכך שזה טרק פופולרי אחרי הכל, ואם בני 70 ופדלאות עושים אותו- אנחנו בטוח יכולים.
שמעתי שאפילו לחלק מעיירות שכוחות האל שאבקר בהן, הגיעה בשורת האינטרנט (קליטה סלולרית דווקא אין), כך שאשתדל לעדכן פה את קורותיי. ובינתיים אלך להתכונן להרפתקה של חיי, ובעיקר להתפלל לאל השמש – שיביס את אל המונסונים.
הלן וולפסון– בעבר הלא רחוק אלופת ישראל בריצת 1500 מטרים וריצת הרים, סטודנטית בטכניון ורצה בהווה.
