כמדי שנה, אני נוסע לרכוב בספרד. אלא שהפעם, כמו ב- 2006 וב- 2008, זו לא רכיבה סתם אלא "רדיפה" אחרי הוואלטה ד'אספניה. הפעם אני גם מגיע אחרי השתתפות בParis-Brest-Paris 2011, עניין לסיפור אחר. את הציוד העודף שלקחתי לPBP שלחתי ארצה בדואר. נחתי כמעט שבוע בפריז וברכבת עקב פציעה. נשארתי עם ציוד מינימאלי, בעיקר בגדים בתיק גב קטן, פאוץ' קדמי ואחורי, מעט מהאיזוטוני שהכנתי ל- PBP ולדרך

מאת:editor

השלמת ציוד בפאריז: במקום מעיל הרוח, שאבד לי ברכבת הפרברים, קניתי מעיל גשם מחמם שטרם הספקתי לבדוק ממש. רצועת הפולאר לא מצאתי אבל במקום זאת מצאתי בדקטלון מד דופק סיני שלם במחיר מצחיק של 20 יורו (ועל כך סיפור מצחיק לא פחות בהמשך).

רכבת – אין אפשרות לנסוע ברכבת,עם אופנים, לספרד עצמה, צריך להחליף רכבת באירון שבגבול. מניסיוני, עם הרכבות בספרד שלעולם אין לדעת מראש אם ניתן להסיע בהן אופנים או לא, אני מעדיף לא לקנות כרטיס ישיר אלא לנסוע רק עד אירון ושם לקנות כרטיס הלאה.

יום ראשון 28 באוגוסט השכם בבוקר יציאה מפריז, כשהמטרה היא להגיע לגליסיה שבמערב ספרד לשלב שנערך ב- 31 בחודש אוגוסט (יום רביעי). באירון, אחר הצהרים, אני מחליט לפי הנתונים להמשיך לויאדוליד. משם, לכאורה, המרחק לא גדול לאורנסה שבגליסיה על גבול פורטוגל, היעד הבא. אלא שבויאדוליד קצת משתבשות התוכניות כשמתברר שאין רכבת,לכיוון הזה, המאפשרת נשיאת אופנים אפילו לא לקרבת מקום. מה כן יש – אוטובוס. למחרת בצהרים, יום שני (באוטובוס) צריך לארוז את האופנים וגם מספקים תמורת תשלום סביר תיק (לצערי לא יכולתי לשמור אותו, וחבל כי הוא מעולה). האוטובוס, כך מתברר, הוא בעצם שניים, צריך להחליף בפונפרדה שבמחוז ליאון, שבה כבר ביקרתי ב-2008 ואבקר שוב בקרוב, יחד איתי באוטובוס רוכב צעיר שמספק לי מידע על האזור ואני בתמורה מספר לו על הוואלטה – הוא ממש בקרבת סיום השלב שאני מתכנן ויוכל לראות אותו. האוטובוס עובר בחלק ממסלול הוואלטה של יום רביעי, יומיים אחר כך, ויש לי הזדמנות לבחון אותו מעט. באורנסה אני מוצא  מלון זול ונוח וגם מסעדה כלבבי, עממית, פשוטה וזולה כמו שספרד יודעת לספק והיא גם תככב ביום הבא.

אני בונה את התכנון להמשך: את עיקר הציוד אשאיר במלון כולל התיק לאופנים, כאופציה לנסיעה באוטובוס וכפי שגיליתי בהמשך טוב שעשיתי כך (בכלל, כל מה שניתן לשמור ברכיבות כאלו עדיף, לעולם אין לדעת). אצא ליומיים – יום אחד קל לוורין שבה מתחיל השלב של הוואלטה (שהיום במנוחה), והיום השני – יום רביעי 31 באוגוסט – יתבסס על השלב הזה ויסתיים חזרה באורנסה, כשבמהלכו אצלם את התחרות.

ראשית חנות אופנים, כדי לנפח אויר ולבדוק תקינות. ברבור קצר בעיר ופתאום אני שומע רוכב מאחוריי. זה רוכב כביש ומיד הוא מביא אותי לחנות. בדרך ברמזור רוכב בבגדי ואופני BMC. לא משהו נדיר גם בארץ זבת אלא שבעקבותיו מגיעים עוד עשרים ורכב קבוצה… כלומר זה הדבר האמיתי. כי הזינוק למחרת הוא בקרבת מקום. כנראה חזרו מרכיבת יום המנוחה. השעה כבר מאוחרת אבל איני דואג כי הרכיבה היום קצרה וקלה. היציאה מהעיר בכביש ראשי יחסית, עליה אבל נוחה וארוכה, כ- 15 ק"מ עד לפניה הראשונה לכביש צדדי. בהמשך אני פוגש איכר מקומי שמנופף לשלום בחרמשו (מחווה מעט מבהילה יש לציין…). הוא מציע לי לדבר בכל שפה שאבחר. מתברר שהוא בכלל בלגי! לכל אחד מהמקומות שאני מספר לו שארכב בהם יש לו המלצות מפורטות למסעדות טובות. הוא נשמע כאדם היודע לחיות… ההמשך משובש מעט, מעבר הרים קטן ונוח, וזה המקום לסיפור המצחיק על מד הדופק הסיני. מתברר שהשעון מפוקפק למדי ומזייף. הרצועה אכן מפעילה את מד הפולאר, כלומר ב- 20 יורו קניתי רצועה לפולאר ושעון רגיל… אם יש לי ספק לגבי תפקוד הלב, אקבל ברור רפואי למחרת…

בירידה בהמשך אני רואה מרחוק משהו כמו עגל, מתברר שזה כלב רועים מפלצתי ששרוע שם ובוהה בי (בעיני עגל) כשאני חולף על פניו. במחצית הדרך אני עוצר לתדלוק אוכל ואיזוטוני. בהמשך מעבר הרים קטן נוסף, כביש מעט ראשי יותר, ירידה תלולה וארוכה עם נוף מהמם עד לוורין שעל גבול פורטוגל בה יתחיל השלב מחר. בעיירה יש כבר שלטי הכוונה למחר. טפטוף קל אבל לאחר סופות הרעמים שחוותי ב- PBP מ'כפת לי… השינה לא ממש מספקת ולא טובה, נקווה לטוב מחר.

יציאה בתשע באיחור. בהתחלה אין שילוט, אבל הדרך ברורה. הכביש הוא המשני לדרך מהירה ולכן רחב ונוח. מיד מתחילה העלייה הראשונה של מסלול הוואלטה. שיפוע ממש נוח לאורך כ- 7 ק"מ. גם כאן אני מוצא איקליפטוסים, שברור שניטעו כאן ואינם טבעיים. הכביש ממשיך לעליה נוספת, דומה אך לא מדורגת. לדעתי, הבחירה לדרג רק את הראשונה באותו היום, דווקא נובעת משיקול תחרותי כלשהו. גם בהמשך יש עליות לא מדורגות כאלו. הספידומטר מזייף משום מה. בדיקה מראה שהמגעים התחמצנו במבולי ה- PBP. בהמשך אקרצף אותם והבעיה תיפתר. לצומת באגודיניה אני מגיע באחור מסוים לעומת התכנון. ההמשך בירידה תלולה ומתמשכת בערוץ ועדיין כביש ראשי עם תנועה רבה יותר. פניה לפוארטו הבא, הכביש צר, משובש ונטוש למדי. בדיעבד, כאן טעיתי בשיקול הדעת, "קיצור" העליות הבאות ישירות לכיוון החלק המסיים של היום היה חוסך ממני את התענוג המפוקפק שיתואר בהמשך. הפוארטו הזה הוא רק 5 ק"מ ולא תלול כל כך, לקראת סיומו אני מוצא שלטים מעניינים – xustiza por Ezequiel  – צדק לחצקל (מוסקרה), אם תרצו, בניב הגליסיאני המקומי, והצופים המעטים שתלו את השלטים הגדולים מאיצים בי – EL PLATO! – כלומר שים פלטה, והם צודקים, הסיום קרוב ואחריו ירידה תלולה משובשת, מפרקת עצמות, סתימות וגם מפותלת.

לכאורה מכאן עד לאו-ברקו שבעמק אין הפתעות. אז זהו שלא – יש עוד שתי עליות מתונות אך לא קלות. בראשונה אני מותקף ע"י נחיל זבובים ענק. האחרונה היא פוארטו כהלכתו. שיירת מכוניות הפרסומת עוברת אותי שם ומדאיגה כי יש להניח שהמתחרים כבר קרובים. עכשיו ירידה תלולה לאו-ברקו. השוטרים הרכובים כבר מופיעים, התחרות כבר קרובה. מאו-ברקו לעליה הבאה. גבעות ברוח פנים, כצפוי בעמקי הנהרות. השאיפה היא להספיק לעליית הסיום – קבסה (ראש) דה מנסנדה. אבל נראה שלא אספיק ואסתפק בעליה הצנועה – אלטו דה ארמידה, של קטגוריה 3 שלפני כן, ביציאה מהעמק. לקראת סיום העלייה חולף על פני שוטר רכוב. האופנועים כבר נושאים דגלים צהובים, כלומר התחרות ממש קרובה אך עדיין ניתן לרכוב.השוטר מסנן משהו ואני מתעלם כאילו נו קומפרנדה. על קו הסיום, 50 מטר אחר כך, כשאני עוצר הוא תופס אותי ומודיע לי בעוינות כשקולט שאני תייר: "when I say e-stop you e-stop" ואני בוחר כמובן לא להתווכח. זה הזמן לאכול את החטיף שהכנתי.

עכשיו צריך להגיע חזרה לאורנסה. לפי הצופים ששאלתי זה במרחק 70 ק"מ, לא נורא, אבל למיטב זכרוני יש למקומיים נטייה "לשפר" את המציאות… אחרי ירידה יפה, בסיומה נהר וגשר רומי עתיק, מתחילה עליה נוספת. לקראת סיומה כבר עברתי 15 ק"מ, הפניה לקבסה דה מנסנדה. השוטרים שם מדווחים לי שנותרו עוד… 70 ק"מ לפחות. בכפר, בסיום העלייה, "עוד 5 ק"מ הלאה מדווחת לי הפקידה החביבה באופיסינה די טוריסמו שנותרו עוד 75 ק"מ – המספרים רק עולים, וכבר לקראת 7 בערב ואני מודאג, מצאתי מעט מאוד אוכל בכפר – הפנדריה כבר סגורה ובבארים יש רק אוכל שמיועד לאנשים ששתו מספיק בכדי לא לשים לב מה הם אוכלים – אבל היא מרגיעה אותי שההמשך פחות קשה, ושוב לא כדאי לסמוך על זה… כי אחרי עליה ל-800 מטר יורדים חזרה מתחת ל-700 ואז מטפסים מיד ל-950. בשלב הזה אני מתחיל להיות מודאג ממש וגם מתחיל טפטוף, גשם בהרים בחושך לבד עלול להיות לא נעים ואף מסוכן ממש. בכפר הבא מדווחים שמכאן – רק "באחו", למטה, אבל זה נכון אולי ברכב, יש עוד ועוד גבעות כואבות וכבר דמדומים. כל גבעה כזו ניתן לזהות לפי נתיבי הזחילה שמופיעים ומעידים שעוד פעם צריך לעבוד. הנה סוף סוף הירידה לעמק בו נמצאת אורנסה, והעיר עצמה כבר מוארת בעמק המחשיך, ירידה תלולה, קצת מזכירה את הירידה למכתש רמון רק ארוכה כפליים, ולמטה שוב גבעות וכבר חושך ממש, ועדיין אין אוכל בשום מקום – בתחנות הדלק שכאן, בניגוד לרוב ספרד, אין אוכל. החשש שלי הוא להגיע בשעת חצות שבה לא יהיה אוכל גם בעיר, אוכל לאלתר לחם מהחנות שפתוחה כל הלילה עם קצת אבקת חלבון שנותרה לי – כלומר גועל נפש, עדיף להתאמץ מעט יותר… ולקראת העיר שוב ירידה ארוכה ומהירה ואני אספיק. אלו היו 90 ק"מ, לא 70 – סה"כ היום 220 ק"מ ב-11 שעות. תשע וחצי אני כבר במלון, מזדרז למסעדה ובתאבון רב מחסל את האנסלדה מיקסטה קון אטון אי וובוס (סלט עם טונה וביצים) ועוד שתי טורטייות (טורטייה ספרדית שונה לגמרי מהמקסיקנית, זהו נתח חביתה עשירה עם תפו"א, ויש גם גרסת צ'וריסו), ופתאום אני קצת מאבד את ההכרה לרגע, בשלב הבא בעל המסעדה והאורחים משכיבים אותי על הרצפה ומזמינים אמבולנס למרות שאני מתנגד בתוקף (עד כמה שאני יכול כי אני די מעורפל) ואת השעתיים הבאות אני מבלה במיון עד שהתאוששתי. אק"ג – תקין – ואני משוחרר למלון.

גליסיה, קמינו דה סנטיאגו
Galicia – להבדיל מגליציה שבפולין בכתיב זהה (הגיה שונה). זהו ביקורי הראשון בחבל ארץ זה, שהוא מרוחק ונידח – בקצה הצפון מערבי של ספרד, בגבול פורטוגל לחוף האטלנטי, ולא לחינם לקח לי יום שלם להגיע לכאן בתחבורה ציבורית. השם מקורו בעם הגאלי שישב כאן לפני הכיבוש הרומאי ובתקופתו. השפה המקומית היא ניב עצמאי – גלגו – קרוב לפורטוגזית וגם לספרדית הרשמית (קסטייאנו – ע"ש קסטייה Castilla), למזלי לא שונה כל כך מספרדית, אמנם כמעט כל מילה נכתבת ומבוטאת מעט אחרת, אבל הרוב דומות, והגליסיאנים כמובן דוברים גם ספרדית. כך למשל במקום asta luego שזה להתראות בספרדית הם אומרים צ'או, כמו באיטלקית.
אורנסה בה ביקרתי היא אחת מ-4 ערי המחוז בחבל, המוכרת לנו ביותר היא א-קורוניה (זה השם הגליסיאני, השם הספרדי הוא לה קורוניה), בגלל קבוצת הכדורגל שלה, אבל בירת החבל המפורסמת בעולם כולו היא סנטיאגו דה קומפוסט לה: סנטיאגו אינה אלא סיינט ג'יימס בספרדית, אחד משנים עשר השליחים, שלפי המסורת קבורים שם שרידיו. היאך בדיוק – הרי חי פעל ומת ביהודה? ובכן, בשיטת הקתולית – באורח נס: שרידיו נישאו על גבי צדפה מיהודה לגליסיה, ומאז הצדפה הזו היא סמל המקום. מאז תחילת האלף הראשון זהו מקום עליה לרגל לקתולים, ממש כמו רומא וירושלים, המנהג הוא להגיע לשם ברגל מדרום צרפת במסלול הידוע כ"קמינו דה סנטיאגו": הצליינים מקבלים בתחילת דרכם "פספורט", תעודת מסע שהם מחתימים בנקודות ידועות בדרך, ובסוף המסע בקתדרלת סנטיאגו מקבלים את האישור על השלמת המסע. מסתבר שבפועל הם נדרשים רק להליכה של 100 ק"מ לפחות על מנת להיות זכאים לתעודה (וזה נקבע לפי הפספורט), או 200 ק"מ באופניים, כן כן – כי כיום ניתן גם למפונקים שבינינו לעשות זאת ברכיבה. ובכלל, בדור האחרון הפך הקמינו לפופולארי לא רק בקרב הקתולים, תיירים רבים נהנים מטרק זול ובטוח וחברה נעימה, הפספורט מספק לינה במחיר סמלי או אפילו חינם, והדרך ממש צפופה מרוב הולכים ורוכבים.
סמל הצדפה המסורתי
הסמל המודרני, שמופיע בשלטי הכוונה לכל אורך המסלול.
יום חמישי 1 בספטמבר
בעקבות אתמול אני מעדיף להסתפק ברכיבה קלה בלבד (וגם בהמלצת הרופא, שניגוד לעמיתו הישראלי המליץ על רכיבה דווקא – אבל קלה). לשם כך אדלג על חלק מהדרך לנקודת הזינוק הבאה מחר של הוואלטה באוטובוס – והנה למה טוב שהחלטתי לשמור את התיק לאוטובוס, הוא שרת אותי שוב. זהו אותו אוטובוס שבו הגעתי, רק בכיוון ההפוך, תחנה אחת, בעיירה האחרונה לפני אורנסה – מונפורטה דה לאמוס – זכרתי תל עם טירה מרשימה וראשית אני מטפס אליו, זהו קיר תלול למדי ובחניון בסופו אני מוצא… רכבים ואוטובוסים של קבוצת סקאי. מסתבר שהטירה – Monasterio de San Vicente del Pino- משמשת כפאראדור שזה סוג של מלון. זה הזמן להשתחרר מהתיק של האוטובוס, בצער רב כי הוא שימושי ונוח. מפה אני רוכב לסאריה, שהיא נקודת הזינוק של מחר, בכביש משובח ונוח לאורך נהר, אם ישנן עליות הן מתונות, מקפיד לשמור על קצב נוח ולא להסתכל על השעון. הנוף חביב – חורשות, גבעות, יש גם עליה קטנה אחת, הרוח היום גבית. בסאריה יש אמנם מחסור במקומות לינה, לא רק בגלל הוואלטה אלא מפני שמסתבר שזוהי עיירה מרכזית בקמינו, אבל בכ"ז מצאתי מקום. וכך נראית המבואה של האכסניה בערב

(צולם מהנייד) חוץ ממני משמאל יש פה עוד 3 רוכבים מהקמינו עם ציוד טורינג. את המבואה לא נועלים, בעל הבית כמעט נעלב – הוא מסביר שאפילו את הרכב אינו נועל כי לא צריך. היום כ-40 ק"מ בכשעתיים וחצי.
יום שישי 2 בספטמבר
התכנון היום, מלקחי שלשום – לחתוך את אחת העליות שבתחילת המסלול בכדי להספיק ולהגיע לסיומו בשעה סבירה, בפרט שבכדי להגיע אליה יש לעבור קטע קצר בכביש מהיר. התחזית אמרה קר – כ-10 מעלות – אז התלבשתי היטב, ודי מהר גיליתי שאין ממש קשר למציאות והתפשטתי, אני רוכב בתוך ענן ערפל ויחד עם הלחות מגיעה גם חמימות, צירוף רע במיוחד, התחלה לא מבטיחה בכלל.  רק בעליה הראשונה – קלה ומתונה – אני נחלץ מהענן, הנה כך זה נראה:

עכשיו גם אפשר ליהנות מהנוף, בירידה בהמשך אני מתעצל להתלבש חזרה כי תיכף יתחמם שוב, בעיירה בצד השני קריר. בכניסה לעיירה יש התפצלות ואני מתלבט – השילוט לא ברור – לוקח סיכון ואכן זו הדרך לקיצור. קפה בעיירה, וכאן פונה אלי מישהו ברחוב ושואל בספרדית היכן מסלול התחרות, כשהוא קולט שאני תייר הוא עובר לאנגלית במבטא בריטי. אני עוד אפגוש אותו ואת חברתו הספרדית כל היום. בהמשך תייר נוסף, אמריקני, ברכב שטח ומשקפי רכיבה שואל אותי, וגם אותו אפגוש בימים הקרובים.
הקיצור כיפי ונוח מאוד, לאורך נהר בעמק, כביש חדש ושקט וכמעט שטוח, בסיומו תחנת דלק ושם אני פוגש שוב את האנגלי וחברתו, וכבר מתחיל הטיפוס הבא, שהוא כבר לא קל, אני מטפס לאט בכדי לשמור כוחות לבאה שהיא העיקרית היום – שתיהן מדורגות כקט1 אבל גם בפרופיל וגם במציאות יש ביניהן הבדל גדול. למעלה יש מעט צופים והירידה בנוף מהמם. בין שתי העליות, בנקודת האוכל של התחרות (הרכבים כבר ממוקמים) יש קירות מפתיעים שקצת קשה לקלוט בפרופיל, ואחריה – מופיע התייר האמריקני רכוב, ובעזרתו אני מתגבר על העלייה האכזרית לאנקרס במרוץ נגד הזמן – האם נספיק לפסגה כמתוכנן לפני התחרות? כן, למרות בבלוטה שבכניסה לעליה מודיעים לנו השוטרים שעוד חצי שעה – לכאורה אין סיכוי, אבל הרוכבים אחרו קצת לזמן הצפוי. למעלה הפעם המוני אדם וגם רוכבים, כק"מ מהפסגה האמריקני בורח לי אבל במקומו אני מקבל… חד אופן שעולה איתי את כל הקטע! וגם אותו אפגוש בהמשך במקום הזוי עוד יותר. ולמעלה שוב האנגלי וחברתו
 
והמתחרים מגיעים
 
כמה מהרוכבים עובדים קשה במיוחד

והנה עוד אחד שעובד ממש קשה

ההתמהמהות שלי בפסגה עולה לי, כולם כבר מתחילים להתפנות והכביש למטה הופך למסוכן ביותר – המוני הולכי רגל ומכוניות גם יחד. הנה האנגלי וחברתו שגם העדיפו לעצור בצד עד לסיום המהומה

אבל אני חייב להגיע לפונפרדה שבסיום השלב לפני 8 בכדי להספיק לאופיסינה דה טוריסמו כי בפונפרדה קשה למצוא מקום לינה. הירידה תלולה לא פחות מהעלייה, הברקסים נשרפים מפני שאני חייב לרכוב לאט. בהמשך עליה נוספת שאותה אני כבר עולה עייף, ועוד עליונת, פונפרדה עוד רחוקה ואני מעט מודאג, אבל – מצליח לעמוד בזמנים. האכסניה אותה מצאתי הייתה מלאה לפני 3 שנים, בפעם הקודמת. היום 158 ק"מ ב8:57.
יום שבת 3 בספטמבר
מחר אנגלירו, ובכדי להגיע אליו בזמן אני צריך לוותר על השלב של היום, אבל בכ"א צריך לחצות את הרכס לכיוון אסטוריאס אז אפשר לעשות זאת באותו פוארטו של הוואלטה, רק מוקדם יותר. הבעיה שרכבת לאסטורגה, נקודת הזינוק, תהיה רק ב-11 וזה מאוחר מדי, אבל מצד שני לצאת ברכיבה מפונפרדה צפונה זה לא נעים – ההתחלה בכביש מהיר בכלל, אין חלופה, וההמשך גם ראשי וסואן, והדרך ארוכה – כ-100 ק"מ הררי עד לפניה לתוך ההרים, ותחבורה ציבורית דלילה מאוד. ניסיון לאתר חלופה למהיר אמנם קיצר ממנו מעט (הוא מהיר רק על הנייר, תנועה דלילה ואיטית ורוכבים עליו), והזדמנות לכביש שקט מאוד דרך מטעים לצד האגם (מאגר בארסנה)… ודרך תחנת הכח המקומית, תחנת פחם שזה התוצר העיקרי של המחוז. על חשבון הק"מ הספורים שחסכתי הפסדתי עוד זמן יקר, ולמרות שאני משתדל להזדרז נראה כאילו לא אספיק לעמוד בתכנון, עוד לא 50 ק"מ וכבר צהריים, ו…רכב שטח עוצר לידי, האמריקני מאתמול ואשתו שמלווה אותו, הם מציעים טרמפ ואני הפעם מסכים בשמחה. ב"תמורה" אתן להם את המפה שלי, להם אין מפה מפורטת ולי יש אחת נוספת. הם מורידים אותי בפניה לכיוון מעבר ההרים ועכשיו יש לי פנאי להתארגן בנחת, לאכול קצת ולשתות קפה, המסלול כבר משולט והקהל זורם להר, המסלול קל למדי, חלק מהדרך אני רוכב עם רוכבת מקומית. העלייה עצמה – קלה מאוד, אמנם ידוע שהצד הזה, הדרומי, של הרכס קל יותר (ההתחלה היא כבר בגובה רב, בניגוד לצד השני שמתחיל בגובה פני הים), ובכל זאת אני מופתע. פוארטו דה ונטאנה – כולה 6 ק"מ, חצי ראשון עד 5% והשני 6%. כל הדרך אני רגוע לגמרי, יש זמן בשפע והיום אני מתכנן לי הפתעה מפנקת (אני אוהב ככה להפתיע את עצמי). הנה העלייה בפרופיל סמוך לשיא, אפשר לראות שהיא נוחה וקצרה:

והנה קו הסיום של העלייה

ודוגמאות לאופניים שרואים כאן
 
והנה ההפתעה המפנקת
 
מהפוארטו יוצאת דרך 4X4 שמקצרת את מסלול התחרות והכביש היישר לתוך העמק הבא בכיוון שלי, של אוביידו שסמוכה לאנגלירו. מצאתי אותה בגוגל אבל במפוה המודפסת שלי – שמאוד מפורטת, לעתים אף יותר מגוגל – היא לא מופיעה, וזה מפני שברובה כלל אינה סלולה. אני עומד לעשות 15 ק"מ סייקלוקרוס באופני כביש. חששי היה להיות שם לגמרי לבד, כפי שנראה בתמונות – אבל אולי בגלל התחרות, ואולי גם בדרך כלל, הדרך הזו כמעט "עמוסה" ביחס למה שניתן היה לצפות, בעיקר שטיחונים אבל גם מעט טרקטורונים, אופנועים ואפילו מכוניות. הנוף כצפוי עוצר נשימה, הנה דוגמאות:
 
 
(כן, זו פרה)

יש כמה קטעים ממש תלולים
 
קטעים תלולים במיוחד סלולים בחלקם, חלק אני רוכב וחלק הולך מחשש להחלקה. בסיום דרך העפר הכביש ממשיך לרדת בתלילות ומבטיחים לי שבסיומו יש "עוד עליה קטנה, רק 7 ק"מ", זכור לי שהשתתפה באחת השנים הקודמות בוואלטה ואכן כצפוי באזור זה היא תלולה ואכזרית, אלו הכבישים שחוצים את השלוחות של הרכס לכיוון הים, בצידה השני אני מוצא שילוט של שיפועים, הרוב הוא 10-12%, והסיום בפולה דה לנה, משם – רכבת לאוביידו, כי ההמשך סואן ופחות מעניין. באוביידו מצאתי מלון במחיר מצחיק – 20 יורו – וזה הזמן להפוגה ולסידורים, אשאר בו 3 לילות. היום 100 ק"מ ב-6:15.
יום ראשון 4 בספטמבר – אנגלירו
למרות השינה הטובה, הרגליים כבדות וזה מעט מלחיץ. יש מעט רכבות בכיוון כי היום יום ראשון, רק כל שעה, ולא כדאי לאחר – יצאתי כבר ב-12, ברכבת עצמה יש זוג שטיחונים מבוגר – בעל ואישה – שמכוונים אותי לתחנה אחרת מזו שאני מכיר, שלטענתם קרובה יותר (בדרך חזרה אגיע למסקנה שבכלל אין צורך ברכבת). אנחנו מתגלגלים מהתחנה ואז פתאום מגיעה קבוצת רוכבי כביש ואני נפרד מהם לשלום וממשיך איתם, אבל הם עדיין לא עולים לאנגלירו, קודם ירכבו קצת באזור. בכניסה לעיירה יש עוד רוכבים – קבוצת באסקים, ויש עוד קבוצות, אבל אני לא מתאמץ מדי להיצמד אליהם ועוצר למלא מים ולשתות קפה. הרגליים עדין כבדות, לכל היותר נעשה כמה שניתן, וכפי שאגלה תיכף – ממילא זה לא יום מוצלח במיוחד לטיפוס. למרות השעה המוקדמת כבר צפוף למדי, באוכף שלפני הקירות יש עיר אוהלים קטנה עם גזלנים בשפע. הטיפוס אמנם כואב אבל זה פחות מטריד כמו מצב הכביש והענן שבתוכו אני רוכב – הכביש רטוב וחלק וזה מסוכן ממש. בנקודה בה אמור להיות הקיר האימתני אני עוצר רגע ותוהה – היכן השלט? אני דווקא חישבתי נכון, רק שהשלט היה 20 מטר קדימה בתוך הענן. בקיר עצמו אני מהר מאוד מגלה שאין לכך הרבה טעם, ואכן שני רוכבים אחרים שאני רואה מחליקים בעליה. לא רואה צורך להסתכן, כבר הייתי למעלה כמה פעמים בימים מוצלחים יותר, עצרתי והתמקמתי באזור הקיר התלול ביותר, שם נוח לצלם. כשהתחרות תגיע הכביש כבר יהיה יבש יותר. בעליה גם אני וגם הרוכבים האחרים נוטפים זיעה, אבל בפועל קור כלבים וחובה להתעטף היטב (ולכן תיקי הגב). הנה כמה מהחובבים שהגיחו מתוך הענן:
 
מאחוריו – רכב לפיזור התפרעויות, והיו עוד שניים כאלו.

וסוף סוף התבהרות קלה לקראת בוא המתחרים:
 
כיוון שחסכתי בסוללות, פספסתי כמה חובבים מעניינים, למשל רוכב טורינג עם ציוד קמפינג מלא – תיקים מלפנים ומאחור (יש לציין שיתרון אחד יש לו עלי, אין חשש להתהפכות), בחור צנוע בשם אדוארד משפילד (פגשתי אותו אח"כ בדרך העירה) שהגיע במעבורת לסנטנדר וטיפס את כל האנגלירו עם כל הציוד! ואחד נוסף הוא – חד האופן מאנקרס שטיפס את כל הקיר, כ-400 מטר בשיפוע 16-24% (אני לא יודע מה עוד הוא טיפס שם, את זה ראיתי).
והנה המתחרים, ראשון

אחד הצופים לידי נהנה לזהות את כל הרוכבים בשמם ולעודד אותם אישית "Esta Cancelara, vamos Fabian!"
הירידה כצפוי סיוט שורף ברקסים, חלקה הגדול אני בכלל הולך, ויחד איתנו יורדים המתחרים עצמם ברכיבה, כשכמובן הם רוכבים ובמהירות גבוהה משלנו ומפנים להם דרך. בחזרה אני מגיע לתחנת הרכבת ומגלה שהבאה תגיע רק עוד שעה – אם כך, נרכב העירה, ומסתבר שזהו מרחק רכיבה קלה ותו לא, בכלל אין צורך ברכבת, כחצי שעה רכיבה קלה מאוביידו ואתם בכניסה לאנגלירו. היום בערך 50 ק"מ ב-3 שעות, בעיקר אנגלירו.
יום שני 5 בספטמבר
היום מתוכנן יום מנוחה, כמו הוואלטה, ודווקא היום מזג האוויר מדהים – בהיר, חמים ונטול עננים בכלל, יום מושלם לאנגלירו אבל רגליי לא ישתפו פעולה. זה יום להחלפת רפידות ברקסים שנשחקו לגמרי בירידות, רכישת חולצה ומנוחה. בכל זאת לא התאפקתי, רכבתי לאנגלירו בצהריים, אבל ויתרתי בצער על העלייה וחזרתי העירה. רק 30 ק"מ גלגול רגליים לשחרור.
יום שלישי 6 בספטמבר
הגיע הזמן להתחיל להתקדם לכיוון מדריד, יש לי עוד 3-4 ימים לרכיבה. נתחיל בחציית הרכס הקנטברי ואז נחשוב מה עושים הלאה. זה הזמן לעלות לפוארטו דה סן איסידרו שב-2008 לא הספקתי להגיע אליו, דרכו מגיעים מאוביידו למחוז לאון. רכבת הפרברים מקפיצה אותי על פני 50 ק"מ קטע כביש ראשי ל-אוחו, משם הדרך נוחה לאורך נחל בכיוון הפוארטו, אלי מצטרפים רוכבים מקומיים עד לתחילת העלייה ושם הם מסיימים ואני נשאר לבד. אמנם כדרכם של המעברים מהחוף הקנטברי לפנים הארץ הוא ענק, אבל השיפועים נוחים.

למעלה אני עוצר לקפה וסנדביץ' באתר הסקי, הזמנים קצת מדאיגים כי אני מתכנן לחתוך חזרה לתוך הרכס בהמשך. יש כביש המקשר בין הפוארטו הזה לפוארטו שכן שכבר ביקרתי בו בעבר, ומשם קצרה הדרך לפיקוס דה אירופה, אבל – מסתבר שלפני שעולים צריך לרדת, והרבה, מה שאומר שגם עולים שוב הרבה… ולפני הפוארטו השכן – טארנה – יש עוד אחד:

ומבט לאחור חזרה

הוא אפילו גבוה מטארנה עצמו. לטארנה הגעתי רק ב-15:30 שזה כבר גבולי לתכנון היום. לריאניו הכביש רובו בירידה ותוך שעה אני שם – אפשרי להגיע לפוטס.
ריאניו שוכנת לחופי מאגר (אמבלסה) ומוקפת הרים:

מכאן יש כ-28 ק"מ עד לשיא פוארטו דה סן גלוריו, ומשם ירידה מרחק דומה לפוטס – ויש לי 3 שעות. לקראת הפוארטו מופיע רוכב שמלווה אותי ומכתיב קצב שעוזר לי מאוד לעמוד בזמנים ואף להקדים. הצד הזה קל בהרבה מהשני שהוא מסדר גודל של החרמון. כמעט כל הכבישים בהם רכבתי היום שופצו מאז הפעם הקודמת.

לקראת הפוארטו
 
ומעט יותר קרוב – הפוארטו ממש מול
 
והצד השני

פוטס היא עיירה ציורית בלב אחד האזורים היפים ביותר בספרד – פיקוס דה אירופה – ובלב העיירה הציורית הזו אני מוצא מקום במלון כפרי ציורי לא פחות ומומלץ בחום (רק כדאי להזמין מקומות, הוא מבוקש מאוד, ובצדק) – קאסה קאיו.
היום 158 ק"מ ב-7:54, 2400 מ' עליות!
יום רביעי 7 בספטמבר
כיוון שלא התאפקתי אתמול וחזרתי לצד הצפוני של הרכס, צריך לשוב ולתכנן את המשך המסלול. המחשבה השאפתנית היא להמשיך בצד הצפוני ולחצות דרומה במעבר ההרים שהוואלטה חוצה היום צפונה, אבל מהר מאוד הקצב (הרי אלו כבישים הרריים) גורם לשינוי תוכניות, ננסה להגיע לנקודת הסיום שליד סנטנדר ורק למחרת לחצות את הרכס חזרה דרומה.
את המסלול של היום כבר עשיתי, חלקו אף פעמיים. לקבסון דה לה סאל שבקרבת סנטנדר הגעתי מהר יחסית, והנה המלון שמעל חנות האופניים ו…פנצ'ר. מקום מצוין לפנצ'ר, חנות אופניים, קונה פנימית ומחליף אבל – מוטרד מאי מציאת הגורם לו. עוד 20 דקות ופנצ'ר נוסף, נראה כאילו הפנימית דפוקה אבל עדיין מוטרד. לטורלווגה שבפאתי סנטנדר אני מגיע בזמן טוב – שתיים – אבל פנצ'ר שלישי מאלץ אותי לשקול מחדש, אשאר רק עם פנימית אחת אחרי התיקון ועכשיו סיאסטה, כל החנויות סגורות. בדיקה יסודית מעלה שיתכן שקיפול בסרט החישוק גרם לפנצ'ר, מיישר אותו וגם מסובב את הצמיג – בכדי להבדיל בין השניים אם יהיה פנצ'ר נוסף. ההימור מצליח – לא היו עוד פנצ'רים.
ועכשיו התברברות ביציאה מטור לווגה לכיוון פניה קברגה, ועכשיו כבר נראה שכל המאמץ היה לשווא ולא נספיק, יש רק עוד שעה וחצי, אלא שכאן מופיע רוכב מקומי ומציע לי ליווי, הוא ערס לגמרי, מזגזג וחותך בפראות, רוכב באמצע הכביש, מקלל את הנהגים והם מחזירים לו… ועוד מצטרפים אלינו עד לעליה עצמה. ושוב מרוץ נגד השעון, רוב העלייה נראית סבירה, השיפועים לא קלים אבל שפויים, עד לק"מ האחרון – 18%! כפי שאמר ידידי – paredes, כלומר קירות בספרדית, ואני נזכר שבניגוד לאנגלירו אני עם התיק וכל הציוד עלי… ובכל זאת, אני אומר משתנק לידידי החדש – פוקיטו מאס (עוד קצת), כשהוא בוחר לקרוס בצד הדרך. בקצה הקיר הזה יש ישורת קטנה ושם בחרתי לעמוד, כמה מאות מטרים לפני הסיום עצמו, אבל השוטרים מבקשים ממני להתרחק מעט. למה? תיכף אגלה. בניגוד לאנגלירו זהו כביש רחב ויש מקום להמוני אדם.
והנה קובו ופרום מופיעים בסוף הקיר, כתף מול כתף במאמץ אדיר… ואת מה שקורה ברגע זה קצת קשה לתאר, ודאי שלצלם, ובכל זאת אפשר לתפוס משהו בתמונה הבאה, שבה רק קובו נראה באופק:

ניתן לראות את התנועה של כל הקהל לתוך הכביש, ברגע מטורף אחד כל הכביש כוסה בעדר ענק בדהרת אמוק יחד עם שני הרוכבים, ואני נאלצתי לברוח פן אדרס.
הנה עוד כמה, לאחר ששככה המהומה:

והנה מבט על סנטנדר על מנת להמחיש כמה הגבעה הבודדת הזו גבוהה ביחס לאזור

מסתבר שהישורת הקטנה הזו מיועדת לרכבי הליווי. כמו באנגלירו, המתחרים שמסיימים חוזרים מיד למטה ברכיבה, אין שם בפסגה אוטובוס להוד מעלתם, אבל בישורת חלקם עוצרים לכמה מלים עם המלווים, שניים שזכורים לי הם 188 עם תקלה כלשהי ו-189 שאחד הצופים סחט ממנו תמונה משותפת. יפה לראות איך הפועלים האלמוניים יחסית מקבלים טפיחה ומילות עידוד והערכה על עבודתם.
ושוב ירידה שורפת ברקסים, אם כי הפעם הכביש רחב ולכן יש יותר מקום לגלוש בנחת בניגוד לאנגלירו.
בעיר אני מתקשה למצוא חנות אופנים, בסופו של דבר מצאתי על גבעה – הרחובות קצת מזכירים את סן פרנציסקו, השיפועים מכיוון הים מבהילים במקצת. היום 142 ק"מ ב6:45.
יום חמישי 8 בספטמבר
זה בעצם אמור להיות יום הרכיבה האחרון, בשישי אני כבר צריך להיות במדריד ולהתכונן לטיסה ביום ראשון. בעיקר צריך שוב לחצות את הרכס דרומה, ושם למצוא רכבת למדריד. התכנון הוא להקדיש את היום לרכיבה הרחק דרומה ככל האפשר, ההמשך ממילא מעניין פחות (יש אמנם אזורים יפים אבל הם מרחיקים אותי מקווי הרכבת העיקריים), ולכן נסתפק בכך הפעם. ההתחלה ברכבת ל-ליארגנס, פרבר של סנטנדר בכניסה להרים, ממש ליד לה קבדה בה בילו ניב ורן בעבר הלא רחוק. המעבר הקרוב ביותר הוא פורטיו דה לונדה, אותו חצו המתחרים בכיוון ההפוך אתמול ושם קיוויתי לתפוס אותם. שוב, כרגיל בצד הצפוני, זהו מעבר ענק, אך נוח. אני כבר ללא איזוטוני לגמרי, בצד השני מתגלגל לעיירה אספינוסה ביאסטה, מניח שיקשה עלי למצוא חנות פתוחה, ועוד יש חג מקומי כלשהו – בכל זאת מצאתי פנדריה ושאבתי לחמניה ענקית, ואחר כך גם גסולינרו (תחנת דלק) עם איזוטוני. עכשיו צריך להחליט על ההמשך כי כבר מתאחר, התכנון הקודם היה להמשיך לבורגוס אבל אני מכיר את המסלול ויש בו עוד שתי עליות וגם כניסה לא נעימה לעיר שכבר תהיה כנראה בחושך, יש אפשרות אחרת והיא לפנות מזרחה יותר למירנדה דה אברו שבגבול חבל לה ריוחה, וגם את המסלול הזה אני מכיר, כמו השני – בכיוון ההפוך. אלא שבצומת הבאה אני טועה מעט ביחס לפעם הקודמת – וזה יוצא לטובה, מסתבר שבחרתי בחלופה המשעממת, שהיא גם נוחה יותר לרכיבה, וכשהזמן דוחק לא נתפתה להרפתקאות

בהמשך אני מזהה לימיני את הרכס הנמוך בהו רכבתי לפני שנה בכיוון ההפוך, שם יש שמורת טבע. בסוף הכביש אני מתחבר לכביש מפוארטו דה אורדוניאס שמגיע מכיוון בילבאו שבחבל הבאסקים ומכאן הדרך מוכרת וכבר רכבתי כאן כמה וכמה פעמים. במירנדה אני מוצא מקום באותו מלון בו הייתי לפני שנה. היום 130 ק"מ ב-6:45 – ממש רואים איך רכיבה לבד איטית יותר…

יום שישי 9 בספטמבר
נסיעה למדריד ברכבת, זו נסיעה של למעלה מ-5 שעות, איתי ברכבת נוסעים עוד רוכבי אופנים
הדבר הצהוב למטה הוא נגרר, שני השטיחונים הצעירים שאיתי בקרון יוצאים לטייל בסופ"ש בסיירה נבדה שבאנדלוסיה שבדרום ספרד.
במדריד אני מגלה לחרדתי שעקב חג כלשהו החנויות סגורות, הרחקתי עד החנות השכונתית שלי בדרום העיר ו-נאדה. אבל מסתבר שמחר בשבת הכל פתוח כרגיל.
יום שבת 10 בספטמבר
אמנם החנויות פתוחות אבל ארגז לא קל למצוא, וחצי יום התבזבז, בזמן שנותר אני יוצא ברכבת לנאבסראדה, נס הרים המקומי, ברירת המחדל לרכיבה. בזמן המוגבל אני מסתפק בעליה בלבד, ומוותר על מסלולי רכיבה נוספים בתוך הרכס. בניגוד לאתמול מזג האוויר נאה ולא לוהט. היום 43 ק"מ ב-2:12.
יום ראשון 11 בספטמבר
והיום הפתעה, בכלל לא עלה בדעתי לבדוק מה קורה עם הוואלטה היום, אני כבר במחשבה בדרכי ארצה, והנה כשאני יוצא בבקר מהמלון הסמוך לרחוב הראשי – גראן ויה – אני מגלה שהרחוב שומם, אופנועי משטרה וגדרות סביב הרחוב… רגע… היום יום ראשון, זה היום לסיום הוואלטה בדרך כלל… כן – זה היום! בינתיים אני עושה סיבוב קטן בפארק – קאסה דה קמפו – שמוצף הולכי רגל, רצים, שטיחונים וכבישונים, בברדק מבהיל, אבל זו ספרד, כולם מסתדרים יחד באורח פלא (יש לי הסבר, אשמור אותו לעצמי בינתים).
המתחרים מאחרים מעט, הנה הם בגראן ויה:
 
והנה הם חוזרים מהצד השני לאחר הפרסה בקצה הרחוב

ד"א כל המלווים לפני ואחרי התחרות מבצעים את אותו מסלול בדייקנות למרות שאפשר לכאורה לחתוך את הלולאה. אני הולך לי וחוזר אחרי שעה… והם שוב מבצעים את אותו מסלול, כנראה אחרי הספרינט, חוזר שוב אחרי חצי שעה… ושוב…
סיכום
לדעתי – ספרד היא יעד חלומי לרוכבי כביש, לא רק בוואלטה אבל גם. יש רבים שרודפים כמוני אחרי הוואלטה. מומלץ בחום.