חו"ל, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. ח-ו"-ל: הפה מתעגל לעיגול מושלם המקיף את הלשון והאויר יוצא ממעבה הגרון. ח. ו". ל.
מאת:קולין סמית
במשך שנים הנסיעה לחו"ל הילכה עלי קסם. היעד היה משני. אורך הנסיעה היה לא חשוב. מטרתה היתה זניחה. היציאה במטוס אל מחוץ לגבולות ארצנו היתה כהגעה אל ואלהלה. כבר בהתחלה היה לי ברור שמרתון ראשון ארוץ בחו"ל. לאחר מחשבה, לא רבה במיוחד, קבעתי בירה אירופית מסויימת כיעד לריצת הביכורים שלי למרחק. בשל הדברים שקרו לאחר מכן, לא אסגיר את שם העיר אפילו ברמז. לא אתן שום פרט על הקולוסיאום או הוותיקן.
ההכנות שלי התנהלו ללא דופי נראה לעין. ריצות שהלכו והתארכו, אינטרוולים קשים וקשים יותר, טמפו מדי פעם, הרבה ריצות קלות ומדי פעם אפילו עבודה על חיזוק בג'ים. הלכתי ליועצת תזונה, בדקתי סף חומצת חלב. עשיתי בדיקה ארגומטרית ואפילו בזבתי את כספי על ייעוץ בנושא טכניקת ריצה. הגרמין היה מהזן הנכון, נגן המוזיקה לא איכזב, קניתי בגדים מתאימים וכל אביזר שנראה נחוץ. את הטייטס שנשבעתי פעם שלעולם לא אלבש, קניתי ולבשתי. אפילו גרבי לחץ היו לי עד שכנופיית בני תשחורת עטו עלי והסבירו אחד לשני ובעיקר לי את יחסם לחתול במגפיים.
וכך נסעתי לי למרתון שלי. לא נסעתי לבד. חבר עשה לי כבוד ובא ללוות אותי למרות שלא רץ בעצמו. שמחתי מאוד על כך. נסיעה למרתון בחו"ל ועוד בפעם הראשונה היא עניין מפחיד. בנוסף למשימות חו"ל הרגילות יש דברים מעוררי בהלה נוספים. ביקור באקספו, ארגון ערכת יום המרוץ, לאכול ולשתות בזמן ואת הדברים הנכונים, להגיע לקו הזינוק וגם לראות פרצוף מוכר אחד לפחות.
הגענו לשם, עשינו את כל הדברים לפי הספר. הכל היה מוכן. מזג האוויר שבתחילה גילה נטיה לרוחניות מסויימת עבר למצב לטיפה. בבוקר המרוץ היה קר אבל לא זוועתי. הארגון היה מהזן המקצועי. אלפי רצים התגודדו סביבי והשרו את התמהיל הנכון של אדרנלין ושמחת חיים. כל שנותר הוא לרוץ.
ועם זה, היתה בעיה קטנה. הדבר היחיד שהיה מהיר בריצה שלי היה קצב הלב. בהתחלה הלכתי לאט בשל הצפיפות, לאחר מכן רצתי לאיטי כי ככה תכננתי ואז דידיתי לאיטי כי זה מה שהגוף שלי הרשה. קצב הלב האסטרונומי כנראה העיד על ייצור חומצת חלב בכמויות שהיו משמחות את זהבית כהן. השרירים ברגליים התכווצו עם כל נסיון לרוץ, ואני נעשיתי מאוכזב, כואב וגם צמא. שקלתי להיכנס לחנות מכולת בדרך ולילל "אגווה אגווה" אבל נמנעתי מכך כי לא היה עלי כסף. לאחר זמן אינסופי ולאחר שכל הפייסרים הראו לי את הגב, הגעתי לקו הסיום. את המוזיקה השמיימית שהייתי אמור לשמוע ואת דמעות השמחה וההתרגשות החליפה ההרגשה שהיה לי דייט עם מלכת הכיתה רק כדי לגלות שהיא החליטה לשתף אותי באוסף הג'וקים שלה. הגעתי לקו הסיום כל כך מאוחר שאפילו חברי כבר התייאש וחיכה לי במלון כאשר הוא כבר שוקל את החלופות המקומיות למספר 100.
יתכן שאם הייתי רץ בארץ המצב לא היה יותר טוב. אני לא יכול להוכיח שהאסון נגרם בשל החו"ל. אבל, בוודאות, הדרך חזרה בארץ קצרה יותר. וכך יתרת שהותי בנכר עברה בדכדוך. הפסטה שלאחר כשלון טעימה פחות. ההמתנה בתור לבדיקת הדרכונים ארוכה יותר והטיסה נמשכת ונמשכת. הויני, וידי, ויקי המצופה הפך לויני, וידי דיכי. כמובן שניסו לנחם אותי ולהוכיח אותי על כך שאני רואה את הריצה ככשלון. זה לא עבד. לא ראיתי את הנקודות החיוביות שם ולאחר מכן לא הצלחתי להתייחס לעצמי כאחד שרץ מרתון. לא עשיתי מרתון, המרתון עשה אותי.
מאז, לאו דווקא כתוצאה ישירה, הצטננה התלהבותי מנסיעות. המחשבה על האריזות, הסידורים, העמידה בתורים, ההמתנות הארוכות, ההידחקות במושב, המלון המעופש, המיטה הלא מוכרת, מלכודות התיירים והחובה להנות לא עושה לי את זה. וכמו המועמד הנצחי לפרס ישראל, אני אוהב להיות בבית. את הנסיונות הבאים שלי עשיתי בארץ. מבחינה ספורטיבית טהורה הם לא היו הרבה יותר טובים מהנסיון הראשון אבל מרתון שאתה קם אליו ממיטתך שלך ורץ תוך החלקת כאפות לילדי דגניה, הוא טוב בעיני, אולי אפילו הכי טוב.
נרשמתי למרתון טבריה, אסע אליו גם אם לא יקימו דיוטי פרי בצומת גולני. בין כה וכה מאז שהפסקתי לעשן אין לי כזה עניין בפקטים של הסיגריות.
קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
