יום שישי בבריכת האוניברסיטה. נשענתי על המעקה אחרי אימון נהדר של 3.5 ק"מ וחשבתי בהתרגשות על האימון הראשון שלי בקבוצת TACC למחרת. הרגשת עילוי מדגדגת שטפה אותי. איזה כיף!!
מאת:יהונתן רימון
בדרך ללטרון, השמיעו ברדיו את BICYCLE של להקת קווין ואני הצטרפתי בקולי קולות. אני בקבוצת רכיבה, אוההווו!! הגעתי ללטרון. הוצאתי את ג'סטינה (אופני הכביש שלי) מהרכב וסקרתי את המקום. הכל נראה קצת שונה. רכב הליווי צבוע בצבעי הקבוצה, אין אירובארים, כולם עם תופסנים ולחצנים מוזרים בנעלי הרכיבה, האופניים של כולם נראות די נקיות, שלא לדבר שאני היחיד בחולצה כחולה בים האדום, לבן, שחור שהיה מסביבי. לא נורא, לא נורא, אני אומר לעצמי. הם בודאי לחוצים באותה מידה מהנוכחות שלי. הרכיבה התחילה בצורה מהירה אבל מאירת פנים.
יצאנו לכיוון נחשון, תוך כדי שאנחנו רוכבים דרך כביש השירות ולא על הכביש הרגיל. שמתי לב שכל החברה פותחים ממני פער בכל ירידה למרות שלא נראה שהם מדוושים חזק, ושאני צריך לעבוד חזק על מנת לחזור. למזלי הרב, הרמזור בנחשון התחלף לאדום וחזרתי לדבוקה. "ווהוו, תרגיע, תרגיע. זו תחילת עונה." ירין מחייך אלי כשהוא רואה כשאני דוחף כמו משוגע. מה הסיפור שלו? ככה טריאתלטים רוכבים, בעיקר בתחילת עונה. דוחפים, דוחפים, דוחפים!! אם הוא לא עומד בקצב שירד אחורה. למרות זאת, מתוך כבוד לירין (קולגה בחסות של צ'לאנג'), ויתרתי. בדרך ליער הנשיא אני מחליף כמה מילים עם בחור נחמד ואני מציג את עצמי. "נעים מאוד, אני אורן" הוא מושיט לי את ידו. רכבנו בקצב די מהיר של 35 – 37 קמ"ש אבל לא משהו שלא ראיתי בעבר. עדיין קצת חששתי להוריד את היד מהכידון וללחוץ את ידו. אני יודע לרכב מהר, אבל רק עם שתי ידיים. היד שלו ככה נשארה בודדת באוויר במשך 10 שניות תוך כדי שהוא מסתכל עלי, על ידו, שוב עלי ונראה כלא מבין מה בדיוק הסיפור שלי. מצב שקצת הביך אותי, אז קמתי מהכיסא, נתתי קצת גז ועקפתי את הרוכב לפני מצד ימין. בירידה לשמשון דיוושתי כמו מטורף ושוב כולם עברו אותי כאילו רכבתי עם גלגלי עזר. "אתה בסדר?" אורת שואלת אותי מהרכב. "עוצרים בשמשון." היא ממשיכה לאחר הנהון קצר מצידי.
בשמשון אני מצטרף לכל השאר ואנחנו ממשיכים ביחד לנס הרים. בתחילת העלייה, אני רוכב מאחורי ירין ושוקל היכן בדיוק אני מתכוון לתקוף. "איך אתה מרגיש?" שואל אותי נמרוד (מאמן הקבוצה). לא הבנתי למה הוא שואל דוקא אותי. נו, איך אני מרגיש? איך אני מרגיש? למה שארגיש שונה מכל רכיבה אחרת שאני מבצע. הרי ברור מאליו שאני מרגיש שאני הולך לתת בראש ולנצח. "מצויין, תודה" החלטתי לשמור על צניעות. אני מניח שככה חינכו אותי. לגמתי כמה שלוקים, מהפרו תפוח שלי, שמתי לב שהבקבוק כמעט ריק וזרקתי אותו ככה בזריקת וו מעל הדבוקה אל השיחים כמו שראיתי בטלוויזיה. "מה לעזאזל אתה עושה?" פונה אלי נמרוד בתקיפות. מה הוא רוצה ממני? ככה ראיתי שעושים בג'ירו, בסאן סבאסטיאן ובכל מרוץ אחרי שראיתי. זו קבוצת רכיבה מקצוענית או לא? "סיימתי את הבקבוק וזרקתי אותו כדי שאוכל לקחת מהרכב ליווי אחד חדש לשים במקומו. לא אוספים אותם אחרי האימון?" נמרוד לא עונה לי וממשיך לתת בי מבט לא ברור. "אל תזרוק יותר בקבוקים, או כל דבר אחר אם אנחנו כבר בנושא." הוא מפטיר לעברי ועולה לקדמת הדבוקה.
לאן לעזאזל הגעתי? זו קבוצת רכיבה מקצוענית? זה ממש לא כמו שדימיינתי. ידעתי שהייתי צריך ללכת ל- 500 וו'אט. לא נורא, לא נורא, אני מעודד את עצמי. התרכז באימון. אני רוכב מאחורי ירין ונמרוד, אשר אמנם מטפסים בקצב קבוע וחזק, אבל נראים די שאננים ומדברים בינהם. ככה מובילים דבוקה בטיפוס? לא רציני!! הגענו לחלק הארוך בעלייה שמשופע ב- 10% והחלטתי לתקוף!! תקפתי גם בשביל לשחרר קצת רגליים, וגם בשביל להראות מי אני לכולם. זה לא היה מתוך שחצנות או רהבתנות, זו פשוט הדרך שנוהגים בה טריאתלטים כשהם לא מובילים. הם יוצאים מהדבוקה ומנסים לרכב יותר מהר. אנחנו אוהבים לפרק דבוקות. חתכתי בין ירין ונמרוד במקצועיות, כאשר אני כמעט מעיף את ירין מהאופניים ימינה לתוך הוואדי אבל בשנייה האחרונה הוא ראה אותי וסטה. קמתי מהאוכף, הורדתי את הראש ותקפתי תוך כדי שאני מסובב את ראשי אחורה ונועץ בירין מבט כמו שארמסטרונג נעץ באולריך באלפ דואז. המתייפיפים אולי יטענו שעשיתי זאת בשביל להשפיל את ירין, אבל פשוט ביקשתי לראות איפה בדיוק נמצאים חברי לקבוצה אם במקרה אסתבך בצרות ואזדקק לעזרת אחד הדומסטיקים. לחצתי חזק ופתחתי פער שנראה לי כבלתי ניתן לסגירה עד "בר בהר" וכבר דמיינתי איך אני הולך להגיש לרחמילביץ את האספרסו כשהוא ירד מהאופניים מפורק מהרדיפה אחרי.
פתאום אני מרגיש גירוי לא ברור מהחלק התחתון שלי. אני מביט למטה והמוח שלי מתחיל להבין מעט מה הסיפור. כואבים לי השרירים. פשוט כואבים לי השרירים. אני לוקח ג'ל. בכל זאת, אני כבר מוביל את הדבוקה בעלייה זמן מה, לא פלא שכואב לי. מה? קונטאדור לא סבל קצת כשתקף בטור דה פראנס 90 ק"מ לסיום לפני הגליבייה? אני מסתכל על השעון ורואה שעברו בערך 20 שניות. מהמה? זה הרגיש הרבה יותר. אני מעיף מבט אחורה, ורואה שעטת סוסים אדומים לבנים שהולכת לבלוע אותי. אלוהים ישמור!! אני מנסה לסובב את הדוושות יותר מהר, מוריד הילוך אבל ההעברה לא הולכת כל-כך טוב ואני כמעט נופל מהאופניים. נמרוד וירין עוברים אותי ויוסי פולט לעברי "נחכה לך בבר בהר בסדר? הגעת עד לשם פעם?" בן$%$%. ואני עוד חשבתי שהוא בחור נחמד.
רוכבת חמודה, שהבחנתי בה מקודם, עוקפת אותי כמו כלום ואני מגביר קצב על מנת להישאר איתה למרות שהראש מבין שלא אוכל להתמיד בזה יותר מכמה שניות. "אתה בסדר?" היא בוחרת ללעוג לי. "אתה נראה קצת אדום, תשתה משהו." רציתי לענות אבל היא כבר הייתה 4 מטרים ממני. החלטתי שוב לתקוף. קמתי, הורדתי את הראש וייצרתי שם הספקים מרשימים. אני מביט למעלה ורואה את הדבוקה מתקרבת אלי ואני מרוצה מאוד. אאההה, הם נשברים, צחקקתי לעצמי, רק כדי לגלות שזה רק רוכב אחד שיש לו תקר. אל תישבר, אל תישבר, אל תישבר. זה בסדר. תן להם להתפרק. אתה הרי במילא הולך לעקוף אותם בריצה, אז שיהנו כל עוד הם יכולים. אני עובר את העמוד חשמל ומגיע לאוכף. הירידה המבורכת גואלת את שרירי מהכאבים רק בשביל לחדשם בעלייה שלאחר מכן ביתר שאת. פתאום אני רואה את הרוכב שעקפתי, עולה כשהוא ללא חולצה וקסדה, ומחזיק את רכב הליווי בחלון תוך כדי שהוא מצחקק. מה זה הדבר הזה? זה לא נגד החוקים? ה- UCI מאשר דברים כאלו? חרפה אמיתית.
"עוצרים בבר בהר, אתה יודע איפה זה?" קוראת לי מהרכב אורת (בש- מנהלת הקבוצה). כן, כן, אני יודע איפה זה. הייתי שם מיליון פעם. אתם חושבים שרק רוכבים יכולים להגיע לשם? חרקתי שיניים. "אין בעיה." ניסיתי לחייך מבלי להראות שאני כרגע יורק דם. ב"בר בהר" ניסיתי לאסוף את השברים. אכלתי חטיף, שתיתי המון כי התחלתי להרגיש שאני מתייבש והאשמתי את ההתפרקות שלי בתזונה לקוייה. כולם שם היו במצב רוח מרומם ורק אני התנשמתי כמו לברדור ביום חם.
"יאללה, יוצאים" אורת פוקדת. מה יוצאים? כל-כך מהר. עברו רק 20 דקות, התחננתי בלב. החלטתי לצאת ראשון כי הייתי נחוש לא לאבד אותם. בירידה מנס הרים הייתי חייב להאט בסיבוב הראשון וכולם התחילו לעקוף אותי כמו ציפור הביפביפ בסרטים המצוירים. איבדתי אותם לתמיד. הייתי די בדיכאון. בירידה מצרעה, החלטתי לתת גז, אבל הידיים הרגו אותי. פשוט הרגו אותי מכאבים. אני לא רגיל לא לרכב על כריסטינה (אופני הנג"ש שלי). כל הזמן היה לי דחף להתיישב על האירובאר כדי להירדם ולתת לרגליים לעבוד אבל בשנייה האחרונה נזכרתי שהוא לא שם. החלטתי שאם אני חלק מקבוצת כביש, אני צריך קצת להשתפשף. הסרתי יד אחת מהכידון, לאחר מכן את השנייה, שמתי את שתיהן באמצע, את התחת הורדתי מהמושב אל השילדה וטסתי בירידה. איזה כיף. אני טס, פשוט טס כמו בחללית. בדיוק כמו בטור דה פראנס!! זה לא כל-כך קש…. או-או, פתאום ג'סטינה מתחילה להתנדנד קלות. לא איבדתי את קור רוחי ולחצתי על שני הבלמים בכל הכוח תוך כדי שאני צורח לעזרה, מה שגרם לגלגל האחורי לעלות משום מה ולי לעוף מהאופניים ולהתגלגל כ50 מטר עם ג'סטינה לצד הימני של השול. "אתה בסדר?" כמה רוכבים עוצרים לצדי בדאגה. קמתי וסקרתי את מצבי. עפר ושריטות קלות מכסות את כל גופי ופרצופי. שפשוף חריף לכל אורך ירכי הימנית אשר הכאיבה לי מאוד, מכה חזקה בשורש כף היד השמאלי, ומכה אנושה לתקווה שלי להיות רוכב כביש. אני פשוט אפס מושלם!! "כן, אני בסדר. תודה." עניתי בקרירות למרות שהייתי מפורק יותר ממיסטר אורנג' בסוף "כלבי אשמורת."
הגעתי ללטרון לאחר מה שנראה כנצח. ניסיתי להימלט ממגע עיניים עם בני אנוש אחרים, גם בגלל שלא רציתי לספר על הניסיון הכושל שלי לרדת כמו רוכב אמיתי, אבל בעיקר כי פחדתי שאפרוץ בבכי אם אדבר עם מישהו. נראה שכבר כמעט לא היה שם אף אחד כבר. "אתה בסדר? אלוהים, מה קרה לך?" רוכב בבגדי TACC, כפכפים וקופסת יוגורט ריקה ביד מזהה אותי כתמהוני בחולצה הכחולה שרכב איתם ומחליט להשפיל אותי שוב. אם עוד מישהו ישאל אותי את השאלה הזו.. "כן, כן. הכל בסדר. הייתי ממש מאחוריכם בעליה מבקוע אחרי שהחלפתי פנימית, וראיתי איזה טמבל שנוהג כמו משוגע והולך להיכנס באיזו קשישה מסכנה שרכבה לה קצת מחוץ לשוליים, אז הייתי חייב להיכנס בינה לבין הכביש ועפנו שנינו אל גדר הבטיחות. איזו מדינה הא? אין שום תרבות!! הכל בסדר גמור!! הייתה רכיבה נהדרת, נתראה ביום שלישי, אוקיי!!", ועפתי משם מבלי לחכות לתגובה.
בדרך חזרה לתל אביב, השמיעו ברדיו את "LOSER" של BECK והייתי צריך מהר להחליף לסיפורי יום שבת עם יהורם גאון בשביל לא להתחיל לדמוע. הייתה לי נחמה אחת, שאני חוזר לנשמה שלי, לשמופה שלי. לזאת שלא אכפת לה אם אני רוכב כביש או טריאתלט. היא פשוט אוהבת אותי. אני עולה לדירתנו, בקומה השלישית ללא המעלית וכל גופי כואב, מסובב את המפתח ורואה את חיוכה הזורח של היפה שלי. אהה, טוב להיות בבית!! היא מרצינה כשהיא רואה אותי "אלוהים, אתה בסדר?" "בתתתתתת זזזזזז$$$$$$$$$$$$$%%%%%%%%%%%%%%%%%%%"
כל קשר בין המציאות לתוכן מקרי בהחלט ועל אחריות הקורא
יונתן רימון
