הפרפרים בבטן מתחילים בד"כ בשלב ההתלבטות אם להירשם או להמשיך לבדוק ולברר, אך באירועים ייחודיים כאלו, מועד ההרשמה נסגר די צמוד למועד פתיחתו ומספר המשתתפים מוגבל. "לרוץ מרתון בשמורת טבע באפריקה – איך זה קורה? איפה החיות נמצאות בזמן הריצה? מה הסיכוי להיפגש איתן? כמה זה באמת מפחיד או מסוכן? האם זו החלטה נבונה? מה כתוב באתרי האינטרנט אודות המרתון?". אלו חלק מהמחשבות שמתרוצצות הרבה לפני קבלת ההחלטה, ואם אין די בכך, הנה קומץ מרשימת הנחיות המארגנים שנשלחו למשתתפי המרתון: "מומלץ לרוץ בזוגות או קבוצות, לעולם לא לרדת ממסלול הריצה המסומן (כולל שירותים), במפגש עם בעלי חיים ובמיוחד הגדולים שביניהם, לעולם אין להפנות להם את הגב ורצוי להמתין לעוד רצים כדי לעבור, ולסיום יש לקחת בחשבון שזמן הריצה במרתון יתארך ב 30% לפחות" (אגב התוצאה של הזוכה במרתון 03:43). לאירוע היינו רשומים כ-10 חודשים קודם.

מיד עם הנחיתה ביוהנסבורג, אחרי כ-15 שעות טיסה, המתין לנו נציג חברת albatross הדנית וביחד ( מיכל, דנה, ליאת, דניס, דורית ואנוכי) יצאנו צפונה למסע בן 420 קמ אל עבר השמורה. Lake side lodge, אחד מ-5 שפזורים בשמורה פרטית בת 50.000 דונם (שם התאכסנו), מונה כ-10 בקתות אבן אותנטיות על גדות האגם לצל Entabeni rock , ממש כמו בגלויה. 3 ימים ארוכים של ספארי רגלי ורכוב במרחבי השמורה עד היום הגדול.

יום התחרות החל בשעה 04:00 כשקול מאד לא מוכר וידידותי, רעם בחוץ – סופת חורף דרום אפריקאית לא מתוכננת נחתה. הרבה מחשבות מתרוצצות בראש בזמן ארוחת הבוקר, שעה לפני הזינוק, נוכח המתרחש בחוץ ובטח כשערב קודם יצאנו לסיור ג'יפים מאורגן יחד עם כל הצוות לאורך מסלול המרתון ושם התעמתנו עם האתגר.

יש יתרון כשקו הזינוק ממוקם ממש מחוץ ללובי כש-100 משתתפי התחרות, כולל מקצה ה-10 קמ וחצי המרתון משפשפים ידיים בניסיון חימום אחרון. הזנקה בדיוק מדהים 08:00 כשהקור והרוח הופכים לשותפים בלתי רצויים, המסלול הנסבל יחסית, משתנה אחרי 15 ק"מ, כשדרך חצי סלולה באורך 3 ק"מ, מורידה אותנו במדרון תלול אל עמק האריות. הצצה על צג ה- Garmin תוך כדי הירידה: השיפוע 42 מעלות (ואת זה צריך גם לעלות). 9 ק"מ נוספים על דרך חולית, בין 3 אגמים שוקקי חיים, בין שלל צמחי מים ירוקים, אל מול מצוקים אדירים ותלולים, מביאים אותנו חזרה אל העלייה. זה הזמן להתקלף משכבות הבגדים אחרי שהטמפרטורה נסקה ל 25 מעלות. טוענים אנרגיה, הרבה אופטימיות ותמיכה רבתי וכולם היו למעלה, סופרים את 12 הק"מ האחרונים. כ-200 ריינג'רים חמושים, ג'יפים ואנשי צוות חייכנים פזורים בין אין ספור עמדות תצפית ותחנות רענון שסיפקו בנוסף לביטחון, מזון ושתייה ללא הגבלה. גם מידע עדכני על מיקומו של משתתף לפי מספר חזה.


זיכרונות ממסיבת הסיום, מדורת השבט הענקית שחיממה, הופעת ריקוד אפריקאי, המוסיקה שנמשכה עד השעות הקטנות ושהדהדה תחת כיפת השמיים זרועי כוכבים שמזכירים תמונות מהסרט 'זיכרונות מאפריקה', ארוחת השחיתות עם האלכוהול הריקודים והאנשים שתוך פחות משעה, הפכו לחבורת אחת שמחה ומלוכדת, יזכרו בשל טעמו של הניצחון והסיפוק. ההימור היה שווה. המרתון באפריקה ייזכר כאתגר ששווה שיחזור.


ובנימה אישית: אף אחת מחברותי אינה "מרתוניסתית" סדרתית (38,40,42,49,56) ורובן עשו את המרתון הראשון שלהן ביוני 2010 במקצה ה-C-42 בשוויץ. דורית (בת 56), עשתה שם באפריקה את המרתון הראשון שלה. משמע – כל אחת ואחד עם הקשבה עצמית, הכנה, ליווי והדרכה מקצועית יכולים להגשים כל חלום.

ניר גרינברג

מאמן בקבוצת רצי ג'