כשהייתי בבית ספר אהבתי ללכת לקופת חולים. זה היה סימן של יום ללא לימודים, בייגלה מהמוכר שעמד בדיוק בכניסה וישיבה ארוכה במסדרון בהמתנה לתור לרופאה
מאת:קולין סמית
היות והסעיף האחרון ביטא פצצת שעמום, הייתי צריך למצוא דברים שיעבירו לי את הזמן. גיליתי, שברוב המקרים שבהם הייתי שם, האוכלוסיה היתה קבועה. אלו היו בעיקר אנשים מבוגרים שנהנו לדבר על המחלות שלהם. כאשר אחד מהם היה חסר, דאגו לו. ההעדרות העידה בדרך כלל על מחלה אמיתית. גיליתי, שלא מעט פעמים, שיחותיי עם רצים אחרים, לא מאוד שונות משיחות המסדרון של אז. אנחנו עדיין יותר צעירים אבל התאווה לשוחח עד אין קץ על מצב הגוף, זהה. מהבחינה הזו, אנשי המרתון הם קצת כמו איש המרלבורו. סמל של בריאות ואיכות חיים מבחוץ אבל שק ענק של בעיות מבפנים.
במקורי, אני איש של מדעים מדוייקים. עשיתי אפילו חמש יחידות במתמטיקה. במקומות שמהם הגעתי, פותרים בעיות בצורה מתודית. יש בעיה? מנסים להבין את טבעה ואז מתחילים לצמצם את האפשרויות עד שנשארים עם הסיבה המדוייקת ביד. ציפיתי שכך יהיה המצב גם בפציעות הספורט. אדם מגיע, כואב לו, בודקים, מבררים ובסוף מוצאים את הסיבה ונותנים לה שם. השם צריך להיות מאלו שמקובלים בתחום: ״דורבן״, ״שבר מאמץ״, ״דלקת בגיד אכילס״ וכל אחיהם.
אבל זה לא מה שקורה. אתה רץ. כואב לך. הכאב לא נעלם. אתה לא בטוח שזו פציעה אבל מחליט לבדוק. עכשיו, יש צומת החלטה. אפשר ללכת לאורתופד כללי, של קופת חולים או לכזה שמתמחה בספורט. באפשרות הראשונה, אתה משלם מעט, מחכה הרבה ואז מגיע התור. אתה מסביר מה קורה, הוא נאנח. רואים בעיניים שלו שאתה סתם מטרד. כל ישותו אומרת ״מה אתה רוצה? גם לרוץ חמישים ק״מ בשבוע וגם להרגיש טוב?״. הוא מצווה עליך להפסיק לרוץ עד שהכאב יעבור ורושם לך ארקוקסיה.
״מה אתה רוצה? גם לרוץ חמישים ק״מ בשבוע וגם להרגיש טוב?״ (צילום: Peter Brown)
יש מן ההגזמה בתאור הזה. חלק מהעובדות המתוארות אינן מדוייקות.
למשל, לא תמיד מדובר בארקוקסיה, לפעמים מדובר באתופן או קספו. לא תמיד הרופא נאנח, לעיתים הוא רק מגלגל עיניים. אבל, העובדה החוזרת על עצמה ברוב גדול יש המקרים היא שאתה יוצא מהרופא בלי שיש לך שם למיחוש ממנו אתה סובל. ובלי שם, העסק הרבה יותר צולע. כאשר אני פצוע, אני רוצה להישיר מבט לאנשים ולומר להם משפטים בסגנון "אני לא רץ עכשיו. יש לי שבר מאמץ ברגל ימין ואני צריך לחכות שישה שבועות כדי שזה יחלים". במקום זאת אני צריך להשפיל עיניים ומלמל: "אני לא כל כך יכול לרוץ. הרופא אמר שיש לי כאבים שהם אולי בשרירים ואולי בעצמות והם יעברו תוך יומיים עד שנתיים".
אין לי טענות כלפי הרופאים.
אלו מתוכם שפגשתי נראו לי מקצועיים, אדיבים ואיש מהם לא זילזל בתלונותי. אני נופל קורבן למחשבה שמדע הרפואה כה מתקדם עד שבוודאי לא תהיה בעיה לאבחן כאבים ברגל. אני רוצה להיכנס אצלו בקליניקה, בפינת רחוב זו או אחרת ושהוא ירשום לי כדור שיעשה לי טוב. מסתבר שזה עדיין לא עובד כך. יתכן ואם הרופאים היו יכולים להפעיל את כל התותחים הכבדים, לבצע את כל הבדיקות ולהתעלם מהעלויות, אפשר היה לדעת. אבל, צריכים להודות בכך שבסך הכל כואבת לי הרגל. אני לא אוסיין בולט או פאולה רדקליף. המדליה האולימפית איננה בסכנה. הפעולה ההגיונית ביותר היא להמתין קצת בסבלנות. אבל, ההגיון הוא לא הצד החזק שלי כאשר כאבים מונעים ממני לרוץ.
ובהעדר ישועה מרופאי הספורט, יש נטייה לפנות לפתרונות אחרים.
ביקום מקביל, שבו היו משלמים לי לפי מילים, הייתי יכול לשפר את מצבי הכספי על ידי תאורים ארוכים של כל פתרונות הקש שבהם נאחזתי. הייתי יכול לספר על המדקר שהסביר לי על זרמי האנרגיה, ועל הפעם שמצאתי את עצמי בשדה מגנטי ועל המכון שהסביר לי איך לרוץ נכון ועל הגיחוך שבו כל אחד מהאנשים מתייחס לאחרים. אבל, ביקום הזה צריך להיות מעשי. יש למישהו מרשם לארקוקסיה?
קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
