הן ישנות, הן עייפות, הן בלויות והגרוע מכל הן פשוט מצחינות לאין נשוא. טוב, נו מה כבר אפשר לבקש אחרי שנגררו לאורך אלפי ק"מ של שיטוטים אין סופיים ברחבי תבל. אפילו את מדינתנו הקטנה הם חצו. אמי כבר אינה מסוגלת לסבול את הריח ומבקשת ממני "סלק אותן". אפילו האורחים מתלוננים. אפילו בעלי החיים מתרחקים בגועל. רגע אנחנו מדברים על נעליים או על כפות רגליים?
מאת:אילן גולדמן
הסיפור שלהן התחיל בעיר גדולה. ממש גדולה. גדולה מתפוח. ניו-יורק שמה. זה היה יום קיצי, ואני התהלכתי לי בעיר הכי גדולה, כשבחורה יפה ושחורת שיער תלויה על כתפי. אני הייתי מאוהב. היא עשתה לי טובה. אין מה לעשות, לא הייתי מספיק בשבילה. אולי זה היה המראה. בטח האופי. בכל פעם שנהגנו לבלות היא עשתה הכול כדי לשדרג אותי. כלום לא עזר. פעם אחת זה הסתיים בחנות נעליים בצ'יינה טאון המזוהמת.
"הן יראו טוב עליך", היא אמרה. וכמו פתי טוב וכנוע "שפכתי" את תכולת הארנק. שכר של שבוע עבודה "מוצלח" רוקן על שולחנו של המוכרן המלוכסן, ואני יצאתי עם נעליים שמעולם לא הסכמתי לנעול. "שאני אלך עם אולסטאר, אני עוד מעט בן- 30". השחרחורת לא הרפתה. יותר נכון, היא הייתה מוכנה להרפות אם אני לא אנעל. וכך מצאתי עצמי חוצה יום יום את מנהטן, כאחרון המגניבים של השדרה החמישית. התאהבתי בקלילות, התאהבתי במראה, השחרחורת התאהבה בי.
וכך הרומן עם "הנעל" השחרחורת (הבחורה) נמשך לו. עד שנגמר. לבסוף גם היא הוחלפה כמו זוג גרביים ביום קיץ חם. את הנעליים שמרתי. הן הפכו במהירה לנעלי ההליכה הקבועות שלי. נמוכות סוליה, קלות, ולא משנה מה, תמיד עושות את העבודה על הבחורות. אלא שעם הזמן והפז"מ, הגיע לביקור הריח הלא נעים. ועם הריח, אלה שהגיעו לבקר פתאום נעלמו. ואלה שנעלמו כבר לא חזרו. וכך, מצאו עצמן האולסטאר האפורות, מנודות אל מחוץ לחדר. על יד ארגז הצרכים של החתול. היכן שכל מסרחי הבית מרוכזים כדי שיעלו ניחוחות יחדיו.
ואז הגיע יום חשוב בחיי. יום של פעם בחיים. נקראתי לדגל. גוייסתי למען מאבק במחלה חשובה, והתחייבתי לחצות מדינה במהלך כמה ימים קצרים. ומה אנעל? כמובן שאת "הצחנה האפורה" שעדיין שכבו ליד ארגז הצרכים. בעודי אורז תיקים אחרונים לדרך, ניגשתי לקחת את "הצחנה". סילקתי את החתול השמן שבא על סיפוקו בארגז, ושלפתי את הנעליים ממעל. "איך אכניס את הדבר המסריח הזה לתיק", הרהרתי. ולא, הכוונה לא הייתה לחתול או לארגז.
ואז התגנב למוחי רעיון. נזכרתי בערכת מוצרים של אקילן "לגבר המסוקס" שקיבלתי מחבר לעבודה לקראת המסע. "אולי אנסה את התרסיס לנעליים עייפות שארוז שם כה יפה בפנים?". הלכתי על זה. רוקנתי חצי מיכל ארוך אל תוך "הצחנה". דממה. הצל על הבמה. לפתע שולי הנעליים הבלויות הזדקרו כאוזני חתול, השרוכים נראו רעננים וקשירים מתמיד, ואפילו הסולייה התחננה לסיבוב "חראקות" מחודש. טוב אולי זה היה פרי דמיוני. אולי היו אלה אדי הריח.
לתרסיס הנעליים של אקילן יש ניחוח מרענן, ניחוח קליל ועדין שמחייה את הנעל, ויותר מכך את האף. וכידוע שהאף חי, החיים באמת נראים אחרת. הוא החזיר את "הצחנה" לחיים ואיפשר לי לגרור אותם איתי למסע אתגרי נוסף של 500 ק"מ. בכל יום הלכתי מספר אין סופי של שעות. קרוב ל-20 ליתר דיוק. בכל בוקר, לפני שיצאתי התזתי מהתרסיס הישר לתוך הנעליים, והענקתי להן ולרגליים שלי "חיים חדשים". נחמד לצעוד כשנעים וקריר ברגליים, זה נותן תחושת טריות שכזו. הריח שמר על רעננותו לאורך יום שלם – קרוב ל-100 ק"מ.
גם כשניגשתי לנעול את "הצחנה" ביום שאחרי, הן חיכו לי כשהן מריחות כמו שיערה של אישה לאחר חפיפה. וכל גבר יודע כי אין ריח טוב מזה בעולם כולו. זה פשוט היה הדבר "שעשה" לי את המסע. כשסיימתי את המסע, שיניתי את שמם של "צחנה". הם אמנם נותרו בלויות ומרופטות כמו קרטון רמוס, אך הן שוב קיבלו מקום של כבוד בשורת הנעליים בארון. כך, דחוסות להן מבוישות בפינה, אך מריחות כמו אישה לאחר חפיפה…
וסוד נוסף קטן שאולי באקילן לא יודעים. ניתן להשתמש בתרסיס גם כדאורדורנט. זה עובד וזה לא רע בכלל. זה מה שמגלים כשנאלצים לצאת לדייט כשאין דבר אחר בהישג יד….
