הנה, שבועיים בלבד אחרי אליפות אירופה לנוער, ואני עומד על קו הזינוק בתחרות עלית בוגרים. מחשבות רצות על איכות הביצוע שלי שעתיד לבוא, איך אני אשחה, מה אעשה באופניים, איך אזהר מחסימות, כל מה שלמדתי ב- Pontevedra בספרד, איך תהיה הריצה שלי. הכול מתוכנן וממוקם בראש. בניגוד לאליפות הנוער, התחרות כאן שונה – זה ניקוד לאולימפיאדה, זה "החברה הגדולים"
מאת:רון דרמון
במהלך השבועיים מאז האליפות בספרד, עבדנו קשה בבילבלאו. ביום רביעי האחרון עלינו לטיסה שנראה היה כי לא תיגמר, והגענו לקנדה ל- Edmonton. היה לא מעט לחץ, מקום על הטיסה שהתקבל רק במטוס עצמו, מזוודה שלא מצאנו. בקיצור, חוויות. פאני ואני הגענו במסגרת ה- Team Itu, שזהו פרויקט של האיגוד העולמי המקדם מדינות אשר עדין לא זכו לייצוג באולימפיאדה. במסגרת זו, נבחרים כל שנה 10 ספורטאים בעלי פוטנציאל ולרוב הם מלווים על ידי האיגוד העולמי לאורך השנים, למימוש הפוטנציאל שלהם ולייצוג מדינתם באולימפיאדה. השנה, פאני ואני נבחרנו ולדעתי זהו כבוד גדול עבורינו להיבחר לייצג את ישראל.
במהלך ההתארגנות לתחרות התקיימה ישיבה ספונטנית עם ליבי בורל המנהלת את התוכנית, ואשר מלווה אותי מאז היותי בן 14. נושא השיחה היה האלימות בספורט/טריאתלון, במיוחד לאור המקרה שקרה לגומז בספרד ומה שכתב בבלוג שלו לאחר מכן על האלימות שחווה בתחרות שם. כולנו הסכמנו שכוחנות/אלימות בתחרויות הטריאתלון תופסת כבר מקום מרכזי ומשהו השתנה לרעה בספורט הזה.
עברו כמה ימים של שמש בהם למדנו את האזור המקסים הזה. אמנם את המים לא "טעמנו" כיוון שהם מזוהמים ובתוך אגם מלאכותי במגרש גולף, אבל הרכיבה והנוף משרים אווירה מיוחדת. למרות הכל, בפנים מתחוללת סערה ודריכות לקריאת הזינוק.
יום התחרות הגיע – פני זינקה וביצעה תחרות מעולה. היא הגיעה במקום 24 בעילית מתוך 49 נשים (אם אני לא טועה) בתחרות World Cup, עם מתחרות ברמה המובילה. אני חושב שמבחינת נשים, השיגה של פני הוא מהטובים שהיו לנשים מישראל, וחייבים לפרגן לה על העבודה הקשה. היה חשוב מאוד שתצליח כי העלית זה לא נוער, והנשים, כמו הגברים, לוחמות חזק והתחרויות שם קשות בהרבה ביחס לנוער.
רון דרמון
הזינוק שלי לא איחר להגיע – "On your marks", והופ למים העכורים. אך את צבע המים רואים רק לפני או אחרי התחרות, כי בזמן התחרות רואים רק קדימה.
למי שאינו מכיר את המושג "מכבסה", אזי המושג הומצא במיוחד עבור ספורט הטריאתלון. המכות שחוויתי לא היו רגילות. ב- 300 מטר פנימה כבר הייתי עם דופק גבוה ולחץ, ולא בגלל קצב השחייה אלא בגלל מצב המתח שבין הספורטאים – אלימות ממש. בנקודת ה- 1,000 מטרים של השחייה כבר היה לי דם בפה מבעיטה של אחד השחיינים לפניי וחוסר נשימה לאחר שקיבלתי בעיטה בצלעות. מרגע זה זכור לי רק שיצאתי מהמים עם סחרחורת ורגע לאחר מכן, הייתי בידיים של כמה אנשים באוהל.
התחרות מסתכמת עבורי כאכזבה גדולה מבחינת התוצאה הסופית ואופן ההתמודדות, וזאת למרות שיצאתי מהמים בדבוקה הקדמית. יותר מזה – זהו האירוע השני שאיני מסיים בהתאם ליכולות שלי, ולא השגתי את הניקוד שתכננתי להשיג. הצד החיובי הוא שאני צובר ניסיון. אין ספק שאני צריך להיות יותר מוכן ל"מכבסה". עד היום לא התנסיתי ברמה כזאת של לחימה ועכשיו אני יודע מה זו כביסה עם סחיטה.
אז לא סתם אומרים שהדרך לתהילה רצופה במכשולים/כאבים או כל מיני סיסמאות כאלו. מי שבאמת רוצה את התהילה חייב לדבוק בזה: Pain is temporary, glory is for ever. אני בטוח עכשיו שככול שאולימפיאדת לונדון 2012 קרבה, הלחימה בין הספורטאים תגבר. למעשה היום אין בתחרות הטריאתלון קריאת זינוק, אלא זו קריאת קרב, ולקרב אין ברירה וצריכים להיות מוכנים.
אני אוסף את עצמי בדרך חזרה הביתה לשבועיים התארגנות ואז חזרה לדרכים בדרך לאליפות העולם לנוער בבייג'ין.
