אין לי גוף של רץ. הרצים הטובים נמוכים ממני, ברוב המקרים במידה משמעותית. הפגיעה של הגובה היא בעיקר בסגנון. אני חושב על עצמי כאיילה אבל כאשר אני רואה תמונות וסרטוני וידאו של ריצות שלי, אני רואה ג'ירפה
מאת:קולין סמית
יש רצים מצטיינים שלא רצים יפה. אמיל זטופק, מייקל ג'ונסון ויערה זנגי הם דוגמאות. אבל לנו החובבים, אלה שממלאים את דף 10 ומעלה של התוצאות, מה נשאר לנו? לפחות אנחנו רוצים לרוץ בסגנון נאה. במקרה שלי זה לא קורה. אין לי מושג מה לעשות עם הידיים. לפעמים הן קפוצות אל הגוף ולעיתים מתנפנפות בסימולציה של התקף אפילפסיה. הראש נראה כמו בלון שמחובר לגוף בחוט קצר והגב מחקה תפילת שחרית של חסיד נלהב. בלגאן און דה ראן. המצב נראה לי חמור מכדי שאפשר לשפרו בצורה משמעותית. ויתרתי.
לגובה יש גם משמעות נוספת. כשאתה גבוה אתה כבד יותר. המשקל מקשה על הריצה. למרות שמדובר בתחביב די רציני שלי, אני עדיין לא מוכן להוריד את הראש או לקצץ לעצמי חלק מהרגליים. זה אומר, שאצטרך להסתדר בגובה הנוכחי ובמשקל שנובע ממנו. אבל, אולי אני כבד מדי עבור הגובה שלי? הרבה פעמים שמעתי הערכות בסגנון: "ירידה של אחוז במשקל, מתבטאת בירידה של אחוז בזמן ריצה של עשרה ק"מ". לאחר כזו הצהרה, אתה מתחיל לעשות חישובים. החלטתי לרדת במשקל. יתר על כן, החלטתי לעשות זאת כמו שצריך. פניתי לאחד מתזונאי הספורט המכובדים בסביבה כדי שיסביר לי מה הדבר הנכון לעשות.
לאחר עיון בתוצאות בדיקות הדם שלי, שיחה קלה ושאלות על התפריט היומי הוסבר לי מה אני צריך לעשות. נתנו לי גם תפריט. הבנתי שאני צריך לאכול בעיקר גבינות רזות, לחם קל, פסטה ללא רוטב (לא יותר מכוס), מדי פעם איזה שקד (אבל לא יותר משניים) וכדי לפנק את עצמי אני יכול להתפרע עם כף או שניים של גלידה דלה. קשה לומר שזה היה מלהיב. הייתה בי צפיה לכך שיגידו לי שאני מוציא המון קלוריות על הריצה ושאני צריך לאכול היטב והרבה אבל זה לא קרה. מצבי לא היה שונה בהרבה מזה של מתחרה מתחיל ב-"יורדים בגדול". עם כל נחישותי והתמדתי, הסיכוי לכך שהייתי עומד בכך היה נמוך. אבל, לפעמים הדברים הפחות צפויים הם אלה שעוזרים. הייעוץ היה יקר. אפשר היה לאכול ארוחה זוגית בכסף שהוצאתי עליו. אם הייתי משלם כמחירה של מנת פלאפל, בטח הייתי זונח את התוכנית. בגלל המחיר, הרגשתי מחוייבות להוציא משהו מהתהליך. זה היה יקר מדי מכדי לזרוק לפח.
זה עבד. במשך חודשים ארוכים אכלתי לפי העקרונות המנחים של התוכנית. זה היה אפילו קל מהצפוי. התחלתי לפתח מומחיות בהבדלים בין סוגי הגבינות הלבנות הרזות. אכלתי הרבה חזה עוף בגריל, התפרעתי עם ירקות ומדי פעם הייתי עושה סיבוב יוגורט עם פירות. וכך, למורת רוחי הגדולה, התחילו בבית לקרוא לי "הדוגמנית".
יש לי כמה קווים משותפים עם הדוגמנית המצוייה. אני בערך בגובה שלה, אוכל לא מעט חסה, שותה דיאט קולה וגם לי יש לא מעט הגיגים פילוסופיים בגרוש על העולם. למרות זאת, יש הרבה דברים שמוכיחים שאני לא בתחום. לעולם לעולם לעולם לא אצא עם שחקן כדורגל ואני נראה זוועה בבגד ים, במיוחד אם זה ביקיני. בקיצור, זה פשוט מגוחך לקרוא לי כך. אני מעדיף בהרבה את התואר הלא פחות קליט "אתלט חובב שמוכן לעשות רבות כדי להשתפר". הכינוי הזה, למורת רוחי, תפס פחות.
ידיד שלי נהג לטעון שלבחורות יפות יש יותר מזל. בקריירה הקצרה שלי כדוגמנית לא הצלחתי לאשש את הטענה הזו. מספר ימים אחרי תחילת מסע הגבינות הרזות גיליתי שאני לא מסוגל לרוץ כלל. מאוחר יותר התגלה שבר מאמץ. נוצרה בעיה. איך להוציא את כל הקלוריות הנחוצות עבור מסע ההרזיה? וכך יצא שבמשך חודשים הייתי הולך לג'ים ומזיע את עצמי לא מעט זמן על המכשיר האליפטי. זה מתקן ששמור כמעט רק לבחורות אבל הדוגמנית שבי הסתדרה איתו היטב. למדתי אפילו קצת לחבב את זה. אבל, לא יכולתי שלא להעיף עין מדי פעם על האנשים שרצים לידי על המכונות ולהאנח.
בסוף התהליך השלתי כמה אחוזים נאים ממשקלי. ציפיתי שהשילוב של המשקל הקל יחד עם חזרתי מפציעה יקח אותי למחוזות חדשים של ריצה קלילה ונינוחה. זה עדיין לא קרה. אבל, עכשיו, כאשר אני אכן עומד לנסות לרוץ מהר, יתכן ואראה תוצאות. אם לא יהיו כאלה, תמיד אוכל לנסות את מזלי עם ליאו.
קולין סמית- הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
