דימיטרייב אינו מהסוג הפורש, הוא יותר שייך לזן השורד. נדירים המקרים, בהם נאלץ השחיין אשר עלה לארץ בגיל 4 מאוקראינה לפרוש מתחרות. זכור לו רק מקרה אחד בו נאלץ "לנטוש את הספינה". "פרשתי עד כה רק מתחרות אחת. זה היה בארגנטינה. חטפתי מכת שמש ואם זה לא מספיק אז גם המים היו ממש מזוהמים. 5 אנשים ממש נהיו חולים אחרי אותה תחרות."
דימיטרייב עלה לארץ כאמור בגיל מאוד צעיר, אך את השחייה הוא עוד גילה במולדתו הקודמת, אוקראינה. "התחלתי לשחות כבר בגיל 3 וחצי", מספר השחיין. "הייתי בחוג שחייה באוקראינה, אבל שבאנו לארץ אמא שלי לא הצליחה למצוא מקום שבו אוכל להמשיך להתאמן, והייתה לי הפסקה די גדולה של כמה שנים. בכלל נדדנו די הרבה כשהגענו. בהתחלה היינו בתל אביב, משם עברנו לחולון ורק מאוחר יותר התמקנו באשדוד."
מיכאל דימיטרייב – היום הוא בן 25 אך את השחייה הוא כבר גילה בגיל 3 וחצי
צילום מיכאל דימיטרייב
"אימי הייתה שחיינית ואפילו סבתא שלי הייתה שחקנית כדורעף
שהשתתפה בתחרויות ניווט"
את השחייה מיכאל גילה שוב בהיותו ילד בן 9 בחולון. אימו הלכה ורשמה אותו לחוג השחייה המקומי והשאר כמובן הוא היסטוריה. לאימו של מיכאל היה חשוב כי בנה ילמד שחייה. היא אפילו קיוותה כי יבוא יום ובנה יהיה שחיין כמוה. "אני בא מבית עם רקע ספורטיבי עמוק, מספר מיכאל. " אימי הייתה שחיינית ואפילו סבתא שלי הייתה שחקנית כדור-עף שהשתתפה מעת לעת בתחרויות ניווט. אימי פרשה בגיל צעיר יחסית מהשחייה." אך מיכאל מודה," הגנים כנראה באמת עוברים במשפחה".
בתחילת דרכו כשחיין, דימיטרייב כלל לא אובחן ככישרון גדול. "ההתקדמות התחילה רק בגיל מאוחר יותר", הוא מספר. "אני זוכר שבהתחלה לא הייתי כל כך טוב. הרמה שלי עלתה רק בגיל 12. את אליפות ישראל הראשונה שלי לצעירים סיימתי בכלל במקום ה-16". אך התקדמותו של הילד הייתה סופר מהירה, וכעבור חצי שנה הוא כבר הפך להיות במקום ה-3 בין הנערים. היא הייתה כה מהירה, עד כי בגיל 13 הוא כבר היה אלוף ישראל לגילו. "בגיל 14 אני זוכר שכבר סיימתי במקום השני בבוגרים ב-1500 מטר חתירה. אחרי שעברתי לפנימייה בווינגייט התקדמתי אפילו עוד יותר מהר. הזמנים התחילו להחתך ונהייתי שחיין שסופרים אותו. אחרי חצי שנה בווינגייט כבר הצלחתי 'להוריד' דקה וחצי במרחק ה-1500 מטר", הוא משחזר את אותם ימים.
"ראיתי את החלום מול העיניים. פשוט תמיד רציתי להיות ראשון"
"קשה להיות מנותק משאר בני גילך כשאתה ילד, אבל אין מה לעשות, צריך לעשות ויתורים כדי להגשים חלום. היה קשה אבל הנה הסתדרתי. ראיתי את החלום מול העיניים ובגלל זה הצלחתי לתת מעצמי כל כך הרבה באימונים. פשוט תמיד רציתי להיות ראשון. כבר מגיל 11 אני זוכר כי התאמנתי כל יום ולא היה לי זמן לחברים. אחרי הלימודים הייתי הולך להתאמן והייתי יותר בחברה של השחיינים".
דימיטרייב משמאל- "תמיד רציתי להיות ראשון"
ישנם מקרים בהם עולים חדשים מחבר העמים פנו לספורט הישראלי כמפלט, כסוג של אמצעי להחליק את השתלבותם בקרב החברה הישראלית השיפוטית. אך לא אחד כדימטרייב. הוא מעולם לא ראה עצמו כחלק מהתופעה. הוא אינו עושה את הקישור בין שאיפתו חסרת המעצורים להישגיות לבין הניסיון של "הילד החדש בשכונה" להוכיח את עצמו מול הילדים האחרים. "לא, זה ממש לא קשור למקום ממנו באתי או לנושא ההשתלבות. אני פשוט רציתי להוכיח לעצמי ולכולם שבסופו של דבר אני כן אצליח. ואני עדיין רוצה",הוא טוען.
"לפי דעתי יש בעיה מאוד קשה בצבא בכל הנוגע לספורטאים.
לא הייתה לי בעיה לשרת רק רציתי שיתחשבו בי.
המפקד ראה שאני לא מוכן להפסיד אימונים ובגלל זה היה
נותן לי עבודות שאף אחד לא היה מוכן לעשות"
בגיל 19, דימיטרייב היה אמור להתגייס לצבא כמו שאר בני גילו, אך השחייה כמו בשנים קודמות סירבה להרפות. אחרי שסיים פעמיים את אליפות אירופה במקום ה-9 , ארז הבחור הצעיר את פקלאותיו ונסע לארצות הברית כדי לשחות. הוא זוכר את הימים הללו כלא קלים. "הייתי צריך לסיים מקום 8 באליפות אירופה כדי לקבל אישור מהצבא לנסוע לארצות הברית. באליפויות ישראל לקחתי מקום שני אחרי מיקי חליקה. פעם אחת עשיתי תוצאה של 16:01 דקות (ל-1500 מטר באליפות אירופה) והגמר נסגר על 16:00 דקות, ופעם אחרת עשיתי 15:44 דקות והגמר נסגר על 15:43. הצבא הבטיח כי יאפשר לי דחיית שירות ולבסוף מצאתי עצמי בארה"ב ללא אישור. היה בלאגן שלם עם הצבא, וההורים שלי שלחו מכתב למשרד הביטחון כדי שלא יעצרו אותי כשאגיע לארץ. חזרתי אחרי שנתייים, ובסוף הם לא עצרו אותי. התאמנתי 3 חודשים לאליפות ישראל וקיבלתי ספורטאי מצטיין והתגייסתי רק בגיל 21. לא הייתה לי בעיה לשרת, רק רציתי שיתחשבו בי".
"לפי דעתי יש בעיה מאוד קשה בצבא בכל הנוגע לספורטאים. דבר ראשון אין הבדל משמעותי בין ספורטאי מצטיין לספורטאי פעיל. בסוף הכול תלוי במפקד או בקומבינות. אם אתה נופל על מפקד שלא אכפת לו ממך, גם אם אתה ספורטאי ברמה בין לאומית גבוהה – מצבך יכול להיות ממש לא טוב. ככה היה לי בשנה הראשונה שלי בצבא. המפקד ראה שאני לא מוכן להפסיד אימונים ובגלל זה היה נותן לי עבודות שאף אחד לא רצה לעשות. הוא היה אומר לי שאם אני לא אעשה אותן אני לא אוכל לצאת לאימון.
דימיטרייב סבור כי אימוניו נפגעו באותה תקופה. הוא מספר כי אלו היו ימים בהם האימונים הפכו פחות אפקטיביים. יותר אימונים כדי להמשיך ולהתגלגל. " פשוט לא הייתה לי ברירה – הייתי מפספס חלק מהאימונים ומגיע אליהם ממש עייף. כיום, כשהוא כבר בן 25 ומשוחרר מזה שנה, הוא מודה כי הפגיעה באימונים רק חישלה אותו. "כיום אני מתמודד יותר טוב עם קשיים".
"ברגעי משבר אני אומר לעצמי,
מיכאל לא נורא, זה לא יקרה יותר"
ההזדמנות של דימיטרייב לבדוק עד כמה הוא התחשל, הגיעה מתברר מוקדם מהצפוי. באחת מתחרויות הסבב, שחה הישראלי אחרי שחיין גרמני בשם קריסטיאן ריכט, ושניהם פיספסו את משפך הסיום אליו היה עליהם להיכנס. "לא יכולתי לראות את המשפך בגלל שהייתי מאחוריו. הייתי מאוד מאוכזב ועצבני מהתוצאה שלי באותו היום". אך כמובן שלאחד כמו דמיטרייב יש שיטות יצירתיות להירגע ברגעים שכאלו. "באותו יום שיחקתי 3-4 שעות כדור עף חופים וזה ממש עזר לי להירגע. אחרי זה לקחתי עוד יום חופש לנקות את הראש. ברגעי משבר אני אומר לעצמי, 'מיכאל לא נורא פעם הבאה זה לא יקרה יותר'.
לעת עתה השחיין הישראלי רווק. "אין לי חברה אבל אני מחפש חברה רצינית. אני חושב שאישה תומכת ואוהבת יכולה מאוד לעזור בקריירה מהסוג שלי", הוא מודה ברגע של גילוי לב. אך כרגע הוא מניח את הנושא בצד כדי שיוכל להתרכז בדבר האחד שמעסיק אותו יותר מכל: ההשתתפות באולימפיאדה. הוא מצהיר כי זו המטרה העיקרית שלו ומרשה לעצמו להשתעשע במחשבות על החיים שאחרי (במידה וישתתף). "אני אפילו חושב על פרישה לחיים הרגילים אבל רק שנה אחרי האולימפיאדה. עד אז אני נותן 120 אחוז מעצמי. אני רוצה בינתיים להצליח כמה שיותר. כששאלתי את מיכאל אם לעיתים הוא חולם על מדליה אולימפית בלילה, התשובה הייתה: "אני לא חולם עליה בלילה אלא ביום".
אילן גולדמן
אילן גולדמן-עורך משנה אתר שוונג אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי
כל הכתבות שלאילן גולדמן במדור- מזרח תיכון חדש