יוצא לי להתקל בהם מדי פעם. מדובר באנשים שכמעט בכל דבר מתנהגים וחושבים בצורה נורמלית לחלוטין. אבל, בקשר לאלמנט צרכני מסויים הם מפתחים יחס של עוינות גלויה. מציבים גבולות שלא קיימים בדברים אחרים. כבר נתקלתי בזה שהסכים לכל דבר פרט לכך שטבליות למדיח יעלו יותר משקל. אם זה עולה יותר, מצידו שהכלים יהיו מלוכלכים. חברה אחת הכריזה על בית הקפה השכונתי כגנב. הייתי מוצא אותה יושבת בפנים מכורכמות בקיוסק ליד, שותה קפה נמס של עלית ומביטה בעיניים, שחציין מקנאות וחציין שונאות, על שותי האספרסו אצל השודד. לאחרונה יוצא לי לראות, במראה, אדם נוסף שהצטרף למחנה הזה. פיתחתי נוירוזת צרכנות משלי. היא נוגעת לנעלי ריצה
מאת:קולין סמית
לא תמיד זה היה כך. בעבר, הלא כל כך רחוק, הייתי כאחד האדם. הייתי רץ לי עם זוג נעלי ריצה מן השורה. כאשר מד המרחק היה מתקרב ל-600 ק"מ, הייתי עובר בחנות הספורט הקרובה למקום מגורי, שולה מהארנק 500 עד 800 ש"ח ורוכש את הזוג הבא. זו נראתה לי כהתנהלות תקינה של העולם. מספר דברים גרמו לכך שירדתי מהמסלול הזה.
בביקור בארה"ב לפני כשנתיים קניתי נעליים. הן עלו חצי ממחירן בארץ. בהתחלה חיפשתי את העוקץ. הסתבר שאין. זה אכן עולה רק חצי. השלב הבא בהתדרדרות היה בלתי צפוי. לפני כשנה, קיבלתי מתנה של קניית זוג נעליים בחינם באותה חנות שכונתית. בלי לחשוב יותר מדי ביקשתי וקיבלתי, נעליים יקרות. הן היו בסדר גמור. הייתי עשוי להסיק ששווה להשקיע בנעליים. המסקנה שלי היתה אחרת. התחלתי לחשוב שלא בא לי לבזבז הרבה על המוצר הזה. העובדה שאיבדתי את מקום עבודתי תרמה גם היא.
ואז הגיעה מכת החסד. האיבחה שסימנה את מעברי הסופי לאזור הדמדומים שבו אני נמצא היום. "הנחות ענק", "מבצע התחלת שנה", "נעלי ריצה החל מ-200 ש"ח". כך היה רשום במייל שקיבלתי מתישהו בינואר האחרון. זה היה מבצע של אותה חנות. החלטתי לנסות. התייצבתי בחנות וביקשתי נעליים ב- 200 ש"ח. זה לא היה פשוט. הסבירו לי שזה לא בדיוק ככה. אין ממש נעלי ריצה בסכום המגוחך הזה. ניסיתי לעבות את קולי כדי שיישמע קרוב ככל האפשר לרפי גינת: "אז למה כתוב מה שכתוב בפרסומת?". שמעתי אנחה. ביקשו התייעצות. לאחר כמה דקות חזרו אלי. הצביעו על ערימת נעליים שעמדה בצד. אמרו שאלה ב- 200 ש"ח. "אבל הן בטח לא מתאימות לך". ובכל זאת היה זוג שהתאים. כך, בלי קופסה ובלי מדידות בכל מיני מכשירים מתוחכמים, זכיתי בזוג נעליים זול. הייתי משוכנע שקניתי זבל. חייבת להיות כאן טעות.
חצי מרתון בען גדי, מרתון תל אביב, הר לעמק ולמעלה מאלף ק"מ רשמו הנעליים הללו. הן עדיין סובלות אותי. בעקבות הר לעמק הן נורא מלוכלכות. אם אני עושה חשבון קטן, אני מגלה ששילמתי פחות מעשרים אגורות לכל קילומטר. בדרך כלל המחיר הוא למעלה משקל. זהו – שברתי את הקופה. הבנתי שלא צריך לבזבז כסף על נעלי ריצה. זה סתם מיותר. אפשר הרבה יותר בזול.
זה שגיליתי שנעליים זולות יכולות לשמש אותי היטב עדיין לא מבטיח שאמצא מישהו שימכור לי כאלה. השבוע התייצבתי שוב בחנות. מן השנייה הראשונה העניין הלך רע. מוכרת חביבה ליוותה אותי בצעדי הראשונים. הסברתי לה שבאתי למצוא נעליים בזול. "כמה זול?", "מאתיים שקל". היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות. באותו רגע הייתי בעינייה כזה הנכנס למסעדת שלושה כוכבים ושואל על מעורב ירושלמי. היא התקשתה להאמין לסיפורי על הנעליים שקניתי באותו מקום אך לפני חמישה חודשים. בסופו של דבר הביאה לי ערימה של נעליים בהנחות "ענק". בעבר הייתי שמח לקנות נעליים כאלה במחיר שהציעו לי: 490 ש"ח. עכשיו החלטתי לוותר. מצאתי את עצמי ברחוב החם, בלי נעליים חדשות.
המצב הזה הכניס אותי לבעיה. מצד אחד אני לא רוצה לשלם את סכומי הענק על הנעליים. אני לא יודע בדיוק מהו המחיר ההוגן לזוג נעלי ריצה סבירות אבל לא נראה לי שהוא 500 ש"ח. אבל, מתישהו, בקרוב, אני אצטרך נעליים. אני לא משוכנע שאני הטיפוס שיעבור מחנות לחנות עד שבסופו של דבר ימצא באיזה מחסן עודפים בחלק האחורי של יוקנעם זוג שיתאים. נראה שאני צריך במהירות נעליים זולות או לחילופין סולם. רצוי בלתי נראה.
קולין סמית- הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
