ידוע כי פעילות גופנית מאומצת משחררת אנדורפינים, שהם חומרים כימיים טבעיים המצויים במוח, המסייעים לשיכוך כאב, לשיפור מצב הרוח ודומים בפעולתם למורפיום או אופיום. האנדורפינים משתחררים גם בעת קיום יחסי מין, אכילת שוקולד ושמחות אחרות. לכן לא פלא שספורט הוא דבר ממכר

מאת:רן אפק

שלא ימכרו לכם סיפורים אחרים. ספורטאים הם אנשים מכורים, ממש כמו אותם מכורים להימורים, סמים, עבודה, אלכוהול או סיגריות. כמו לשאר המכורים יש בדיוק את אותן תופעות שליליות: זה שואב את כל הזמן, זה עולה המון כסף, לטווח ארוך הגוף נהרס, ממשיכים לצרוך את הסם ובכמויות – גם כאשר כואב ומרגישים רע, ההתמכרות מרחיקה את המכורים מהקרובים ומהמשפחה (אם הם לא מכורים גם הם באותה התמכרות) וכמובן אחרי הצריכה של הסם יש תחושת אופוריה, שנמשכת לפרק זמן קצר ואחריה רוצים עוד.

אם מישהו עדיין חולק על זה, שישאל את משפחתו וקרוביו, בדיוק בשעה חמש בבוקר ביום שבת כשהוא קם לעשות אימון או תחרות, או כאשר הוא מוותר על בילוי בגלל שהיה או יהיה לו אימון קשה.

האם זה לא נכון?
רק מה? זאת ההתמכרות היחידה שהחברה מעודדת. החברה דוחה את כל שאר ההתמכרויות ואת ההתמכרות לספורט מחבקים בשתי ידיים. הרשויות וקופות החולים שנאבקים בכל סוג של התמכרות וחלקן אף הוציאו מחוץ לחוק, מארגנות ומשקיעות כסף באירגון אירועי ספורט ומעודדות אימונים גופניים, כאילו הסוף אינו ידוע מראש…

טוב, אז אם כבר מכורים, לפחות שנהנה מזה.
כיצד נקבל את כמות הסם המקסימאלית במינימום מאמץ? בריצה כמובן, שהיא הספורט שמשחרר כמות מירבית של אדרופינים.

בריצה משתחררת כמות מירבית של אדרופינים

אך מהו מרחק וקצב הריצה הרצוי?
רבים מהאנשים שרצים בסביבות 5 ק"מ – סובלים ואינם אוהבים לרוץ. זה חבל, אולי הם רצים מהר יותר מרצי ריצות ארוכות יותר, אבל לא נהנים כל כך מהריצה עצמה ופחות נוטים להתמיד באימונים לאורך זמן.
 
רק לאחר 7 ק"מ של ריצה בערך, מתחילים להשתחרר האנדרופינים, האדרנלין וכל הסמים הטבעיים של הגוף. סמים טבעיים אלו נקראים גם ה"Runners high" ומביאים את הרץ לתחושת אופוריה תוך כדי ריצה. כך שרצי המרחקים הקצרים יחסית, חווים זאת בקטנה, ואילו רצי המרחקים הארוכים, נהנים להם מתחושת אושר טבעית, תוך כדי ריצה, שגורמת להם להרגיש שהם יכולים לרוץ לנצח ובסיומה הם ממש על העננים.

המרחק האידאלי לכך הוא 10 ק"מ. לא ארוך יותר מדי ולא קצר יותר מדי, בערך בזמן של בין 45 דקות לשעה ועשרה. אז גם אין בעיה להתמיד. ההתמכרות לסם הריצה של רצי ה- 10 ק"מ, גורמת לספורטאים לצפות לריצה, לקבל את מנת האושר היומית שלהם, ולהמשיך את היום בשיר.

אולם, תחושה זו נפסקת בדרך כלל לאחר כ- 15 – 16 ק"מ. אז הגוף מתחיל לשדר למוח מסר שונה, בנוסח שכזה: "טוב, עד עכשיו אני נהנתי, אבל מעכשיו תדע לך שאני רק משתף פעולה, אבל לא נהנה. כן עדיין זה לא הקיר שאני מכין לך אחרי 35-36 ק"מ, אם תרוץ מרתון יום אחד, אבל רק שתדע שאני, בניגוד אליך, כבר לא נהנה".

אף מכור לא נהנה לצרוך את הסם שלו בלחץ ובתחושת אמוק. תן לצרוך אותו לאט, בנוחות וביסודיות. לכן, קצב הריצה צריך להיות כמו מדיטציה, להיכנס אליה לאט ובבטחה ואז לשייט בקצב טבעי, אחיד ורציף, ולהגביר אם יש חשק וכוח, אבל לא בהכרח. כלומר ריצה בקצב הנכון היא ריצה במהירות שאפשר לדבר בה, תוך כדי, כמה משפטים מבלי להיחנק, ריצה בקצב נוח ונעים. כל אחד והקצב הטבעי שלו.

ולעניין ההישגים, לאורך זמן ניתן לראות כי גם כאשר מתמידים בריצה בקצב טבעי ניתן להשתפר בקצב ולהגיע להישגים בתחרויות ואף כתוצאה מריצות קודמות ורגועות בקצב הטבעי של האצן, המהירות הולכת ומתגברת בכל ריצה, ביחד עם עליה ברמת הכושר והתחזקות השרירים וסיבולת לב-ריאה.

קישורים: ריצה