את הכלכלן פגשתי בבית הספר. לא זה שבו למדתי, זה שבו הבנות שלנו לומדות. הידידות ביננו נוצרה בהדרגה. הבנות התקרבו ואנחנו התחלנו להתקל אחד בשני בעקבות זאת

מאת:קולין סמית

כנראה שזה לא יפה לקרוא לו "כלכלן". המונח מזכיר לנו ניחוחות של תוצר לאומי גולמי, ריבית במשק ותשואות שוליות פוחתות. הוא לא מתעסק בכל הדברים הללו. הוא פרופסור לכלכלה ומבין קטן בכל מושגי המשק המקובלים בחדשות. בזמן שאנחנו ממתינים לכך שבנותינו יגדלו, התחלנו לדבר וקצת להתקרב. כך הגענו לקטע שבו החלפנו דיווחים על העיסוק הספורטיבי. מסתבר שהוא רוכב על אופני הרים.

לא התרשמתי. אף פעם לא הצלחתי לגמרי להבין את המשיכה לאופניים שנוסעים בין הרים ובין סלעים. זה נראה לי כהמצאה משונה למדי ושההנאה בעניין מגיעה ממקור שאינני מצליח להבין. עדיין אני זוכר את מאבקי להגיע לאוניברסיטה במעלה רחוב לבנון וזה לא הר, מקסימום גבעה קטנה. ברור לי שכל אדם שקורא את המשפטים האחרונים ומבין ולו כזית בתחום, מגחך על הטמטום הכרוך בהם. גם אני יודע שאין קשר בין הדברים ובכל זאת, מעולם לא הצלחתי להיפטר מהקישור הזה. לא הצלחתי לראות באופני הרים ספורט מן המניין. איך אפשר להשוות את זה לענף הספורט הנאצל שבו אני עוסק?

בשנה שעברה הוא הפטיר שהוא ינסה קצת לרוץ. חשב לנסות לרוץ עשרה ק"מ במרתון תל אביב 2010. הגב שלי התיישר. קולי קיבל עומק של בריטון מתרונן. הייתי בטריטוריה מוכרת. קיבלתי על עצמי את תפקיד האדם האחראי והמנוסה שידריך את העולל החדש בנבכי עולם הריצה. בעוד המתלמד רץ את עשרת  הקילומטר של המתחילים, החלטתי אני לרוץ חצי מרתון. באותה תקופה לא הייתי במיטבי ופציעות שונות ומשונות תקפו אותי כל הזמן. עם זאת, שמחתי שאני עושה ריצה של גדולים ומראה לתלמידי החדש שיש לאן לשאוף.

לקראת המרוץ עשיתי לו הכנה. "מה זמן המטרה שלך?". החוצפן, בחובבנות של מתחילים, אמר שהוא ינסה לרדוף אחרי הפייסר של ארבעים וחמש הדקות. גיחכתי בלב על היומרה אבל עודדתי אותו לעשות כמיטב יכולתו. הנחתי שטוב שילמד בדרך הקשה.

חצי המרתון ב-2010 לא היה אחד משיאי כרץ. התוצאה שלי היתה חלשה ולאחר מכן הסתבר שכבר בזמן המרוץ התחיל להתפתח אצלי שבר מאמץ שהשבית אותי מריצה למשך זמן לא קצר. אבל, מיד אחרי הריצה לא היה אכפת לי מכל הדברים הללו. שמחתי על כך שבכלל הצלחתי לסיים והגוף עדיין לא הטמיע את העובדה שהוא סובל.

לאור העובדות לא התפלאתי שמצאתי את תלמיד הריצה שלי במצב רוח לא ברור אחרי המרוץ. ישר ניגשתי לתחקר את הארוע. "נו, איך הלך? רצת אחרי הפייסר?". הוא הביט עלי במבט מעורפל ואמר שלא. היה לי ברור שלא. מה הוא חשב לעצמו? "לא מצאתי את הפייסר" הודיע. ומה הוא עשה במקום? התעניינתי. התחלתי כבר לחשוב על להסביר לו איך לעשות זאת נכון בפעם הבאה. "רצתי כמיטב יכולתי". ואיך זה הסתיים? "43:07".

הציפורים הפסיקו לצייץ. השמש נעשתה נורא בהירה. הרגשתי איך הגרון שלי מתייבש. מה זאת אומרת 43:07? איך זה קרה? הוא אמור לרכוב על אופני הרים, לא לרוץ באופן כל כך בולט יותר מהר ממני. כמובן ששמחתי בשמחתו (נניח). אבל, קשה היה לי להסתיר את ההרגשה הבסיסית והיא "למה הוא כן ואני לא?". למזלי מדובר באדם מנומס. הוא החמיא לי על כך שרצתי כל כך יפה ומרחק כל כך ארוך אבל שנינו ידענו שמאזן הכוחות השתנה. באבחת ריצה אחת, הוא הפך לרץ הטוב ביננו.

לאחר מכן, נפרדו דרכי הריצה שלנו. הוא התמקד בריצות קצרות יחסית ואני טיפסתי כמה פעמים נוספות על הר המרתון. עכשיו החלטתי ללמוד ממנו. אני רוצה לרוץ מהר? אולי נלמד מאנשים שאכן עושים זאת. הוא כבר שכח מזמן את ה- 43 העלובים שלו משנה שעברה והשנה הוא כבר מטייל על סף ה- 40. אין לי כבר תקווה ממשית להשיג אותו אבל לפחות אני מקווה ללמוד ממנו.

הכלכלן מתאמן לבד. אין לו מאמן. לפחות לא אחד בשר ודם. הוא גילה אתר שמציע לך תוכניות אימון. לא סתם תוכניות אלא כאלה שמותאמות לנתונים שלך. כבר חודשים שהוא עוקב אחר התוכניות שם. הוא טוען שזה עובד. החלטתי ללכת על זה. סוף סוף תהיה לי תוכנית אימונים מסודרת.

קולין סמית- הוא שמו
של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של
כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]