ואכן צריך לעשות זאת לפני שייגמר. אני לא רץ מהיר. אני גם לא איטי, לפחות לא במיוחד. האמירות הללו, בלי צירוף מספרים נלווים, חסרות משמעות. במקרה שלי המספרים הם כאלה: במרוץ אופייני אני מסיים בשליש העליון של הרצים. בשליש, אבל לא למעלה מזה. לפעמים בא לי יותר
מאת:קולין סמית
צריך להיות ריאלי. לא משנה כמה אתאמן וכמה ארצה. לעולם לא אצליח לטפס על דוכן מנצחים. זה לא מאוד מפריע לי. יש אנשים שהתאווה לדוכן המנצחים מביאה אותם לכל מיני מרוצים במקומות שכוחי אל. יש כאלה שאפילו בודקים את רשימות המשתתפים כדי לרגל אחר מתחרים פוטנציאליים. אני לא שם. בין היתר כי אין טעם. אפילו אם אשכור מישהו לחסל עשרים מהאנשים שמשיגים אותי בקביעות, אצטרך להתמודד עם מאה אחרים שעדיין משאירים לי אבק. השלמתי עם כך שאוכל להצטלם על דוכן המנצחים רק בתמונות אווירה. ואם זה כך, למה לרצות לרוץ יותר מהר?
יש וויכוחים נצחיים. כאלה שאין סיכוי שמישהו ינצח בהם אבל בכל זאת אנשים נהנים להתפלש בהם פעם אחר פעם. הביטלס או הסטונס? פאנק או רוק מתקדם או אולי, בכלל, דיסקו? ירדנה או עפרה? מיקרוסופט או אפל? גוגל או אפל? אדידס או פומה? במילקי אוכלים קודם את הקצפת או קודם את השוקולד? הוויכוח של "רץ מהיר או ג'וגר?" נכנס לקטגוריה זו של מלחמות דת של חילוניים. זו אולי אינה שאלת סוף המאה, אבל היא לא תזכה לתשובה בעתיד הנראה לעין.
אני לא מסוגל לחדש דבר בוויכוח הזה. יתר על כן, לא ברור לי באיזה צד אני. המוח בוחר לומר שכל אחד ירוץ במהירות שבה כיף לו. עדיף שמישהו ירוץ מרתון בשש שעות ולא יישב מול הטלוויזיה ויאכיל את עצמו עד בחילה. אבל הבחורות בעיניים רוצות וכך גם הלב שלי. בא לי לרוץ מהר. אני רוצה לדעת איך זה מרגיש. אני מרגיש שאני מוכן לעבוד ולהסתכן עבור זה. במרוצים מחלקים מדליות על המקומות הראשונים, למהירים. אני משתתף במרוצים ורוצה להרגיש שאני עושה עושה עבודה טובה. כלומר, צריך לרוץ מהר יותר. פשוט וברור.
במרוץ אופייני אני מסיים בשליש העליון של הרצים (למצולמים אין קשר לכתבה)
גיליתי שאני גם לא היחיד. יצא לי לעקוב אחר קריירות הריצה של כמה ספורטאים חובבים. המשותף לכולם היה שהם התחילו לרוץ מאוחר, ללא רקע ספורטיבי קודם. אצל כולם ראיתי תקופה, בדרך כלל באמצע שנות הארבעים, שבה הם השקיעו מאמץ גדול כדי להשתפר מאוד. כאשר אני במצב רוח אופטימי, אני רואה שאצל רובם זה עבד יפה. נראה כאילו הם כולם הבינו שישארו להם עוד שנים רבות לרוץ לאט אך מעטות שבהן יוכלו לרוץ מהר. נראה שהגעתי לשלה הזה בתחביב שלי.
עד עכשיו היה לי קל. האימונים שלי היו מונוטוניים אבל פשוטים מאוד. בכולם רצתי. ההבדל היחיד היה במרחקים. פרט לריצות ארוכות לא עשיתי שום אימונים מיוחדים. הבנתי שכדי להיות מהיר יותר, צריך להתאמן אחרת. עד היום ידעתי לרוץ רק במהירות אחת. מן סוג של מהירות שיוט שתמיד, איכשהו, הריצה שלי הגיעה אליה. כדי להיות רץ מהיר, אתה צריך לדעת לרוץ במהירויות שונות. אתה לא יכול לעשות את כל האימונים במהירות המרוץ. לכאורה זה סבבה. צריך לרוץ הרבה ריצות לאט ורק קצת מהר.
אבל יש לי בעיה. אפשר לומר שאני סובל מאינטיליגנציה ריצתית נמוכה. זה אומר שכאשר אני רץ לאט, אני מפחד שאשכח איך רצים מהר יותר. לפיכך, באופן שהוא אפילו לא לגמרי הכרתי, אני מגביר את המהירות בחזרה למהירות השיוט שלי. כדי שהעסק לא יסתיים בבכי, אני חייב לשפר את הפן הזה באינטיליגנציה שלי. פתאום זה לא כל כך קל. אפילו קצת מלחיץ.
אנסה להתמודד עם הבעיה באמצעות תוכנית אימון טובה.
קולין סמית- הוא שמו
של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של
כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]