שבועיים של פגרה עברו בלי ששמתי לב. בהתחלה הייתי צריכה להכריח את עצמי לא לרוץ, והמצאתי טריקים איך ללכת עם ולהרגיש בלי. למשל, קבעתי לרוץ עם אנשים איטיים ממני, כך שיהיה לי פחות קילומטראז'. או שבכוונה נשארתי ערה עד מאוחר בלילה שלפני ריצה, כדי שבכלל לא תהיה שאלה בבוקר של "אולי בכל זאת?". בהמשך הפגרה הפכה לטבעית יותר, ואולי אפילו טבעית מידי. זה השלב שבו אני יודעת שריצה קצרה תמלא אותי באנרגיות אבל…בשביל זה צריך לצאת מהבית ו… אולי קצת יותר מאוחר? נגיד מחרתיים?
מאת:יעל גורלי
העבודה במשרה מלאה הפכה אותי לרצת בוקר, וזה אומר שאני מסוגלת לצאת לריצה רק כששיקול הדעת שלי עדיין ישן. לצאת מהבית לריצה אחרי יום עבודה זה אפשרי, אבל זה מאבק. החלק המעצבן הוא שהמאבק זהה, ולא משנה כמה ק"מ יש בתוכנית. ואני לא מוכנה להאבק עם הגוף שלי. אני מוכנה לשכנע אותו, לפתות אותו, מידי פעם לעבוד עליו, או פשוט להרגיל אותו לעשות מה שאני רוצה. אבל אם לא בא לו לצאת מהבית – אני אשאר בפנים.
הסיבה היא עקרונית. ברמה הבסיסית, אני מאמינה שריצה היא התחביב שלי, ולכן אני לא אמורה להכריח את עצמי לרוץ. ברמה הפרקטית, זה עוד אחד מרשימה של "כללי אצבע" שיוצרים את שגרת האימונים שלי: אני רצה רק כשמתחשק לי. אני נחה יום בשבוע. אני נחה לפני ואחרי כל מירוץ מטרה. אני מעדיפה שטח על כביש. אני משתדלת לרוץ "כמה שפחות", כלומר המינימום הדרוש כדי להשיג את המטרה הנוכחית. אני משתדלת שהמטרה תהיה "פשט לרוץ", ולא מירוץ ספציפי.
כללי האצבע האלה הם התחליף שלי לתוכנית אימון מסודרת. אני לא בטוחה שאני באמת צריכה לעקוב אחריהם כדי לשמור על עצמי, אבל גם לא מעזה לסטות. כללים ברורים חוסכים הרבה מההתלבטויות, וגם איתם תמיד נדמה לי שאני מתלבטת יותר מידי. אני תמיד מנסה לחשב כמה רצתי, תמיד טועה בחישובים, תמיד לא בטוחה מאיזה יום בשבוע בכלל להתחיל לספור. אני מתלבטת חודשים אם להרשם למירוצים. ומה שלא אחליט, אני תמיד מפחדת שאגזים ואפצע.
מדהים אותי לפעמים עד כמה אני מפחדת מפציעה. המטרה העיקרית שלי בכל אתגר היא "לא להיפצע". אחריה – "להנות". אני לא סומכת על הגוף שלי, ולא לגמרי ברור לי למה. הרי נפצעתי מריצה רק פעם אחת בחיים, וגם הפעם ההיא היתה דלקת קטנה שעברה תוך שבוע. בקושי אפיזודה ראויה לתשומת לב. אני אמורה להיות צעירה וחזקה ועם הרבה ניסיון, אבל אני איכשהו משוכנעת שאם אסובב את הרולטה מספיק פעמים, בטוח אפסיד.
כי כשאני חושבת על ריצה אני מדמיינת רולטה. שלא כמו בקזינו – רוב הסיכויים בעדי. רוב הסיכויים שתהיה לי ריצה נפלאה, שאהנה, שאתחזק. סיכוי קטן שאפצע. כמו ברולטה, אני יכולה להעלות את ההימור – לצאת לעוד ריצה בשבוע, לרוץ יותר מהר, לעשות "עוד מירוץ אחד ודי". כמה קל להחליט ללכת על זה, כמה סיבות יש בעד. יהיו לי שם חברים, ויהיה כיף, וזה לא נורא יקר, ובכלל, אין לי תוכניות יותר טובות לזמן הזה. כמו ברולטה, ככל שאני מעלה את ההימור כך אני מעלה את הסיכון להרוס את הכל.
הייתי רוצה להיות פחות מחושבת ופחות פרנואידית, אבל אני מרגישה שזה כל הזמן סביבי. אני לא מצליחה להיות אדישה לסיכון, ולא מבינה למה זה נראה שאני היחידה שזה מטריד אותה. אולי אני לוקחת דברים קשה מידי, אבל אני באמת מרגישה שהשבתה ארוכה בגלל פציעה תדכא אותי עד מוות.
היכולת לצאת לרוץ היא חלק חשוב מידי בחיים שלי ואני לא רוצה לסכן אותה. אז עד שזה חס וחלילה יקרה, לפחות בשביל הערב השתכנעתי – אני יוצאת לקצרה.
הבלוג של יעל גורלי– רצה על זה
יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
קישורים: ריצה
