העיסוק בלחץ בספורט לוקח אותנו מיליוני שנים לאחור. האדם הקדמון היה נתון לאיומים רבים: תנאי אקלים, "אדמים קדמונים" אחרים וחיות טורפות. אותו אדם עסק בהישרדות שלו באופן יומיומי. כשהאדם הקדמון היה יוצא ממערתו, גם הדוב היה עושה את אותה הפעולה במקביל, בכדי לספק את ארוחת הצהרים למשפחתו שלו. אז היה קורה אחד משניים – או שהאדם חזר הביתה עם מזון או שהדוב. תלוי מי הצליח להרוג את מי..
מאת:מיכל יערון
קרוב לודאי שאם היינו שואלים את אותו אדם קדמון מה הוא חש כשהוא פוגש את הדוב או כל חיה אחרת הוא היה אומר – "לחץ" (אם היה דובר אנגלית היא קורא לזה- Stress).
לחץ. אחת המילים השגורות ביותר בספורט. אין ספורטאי שלא חש תחושות של לחץ ברמות שונות ובמצבים שונים. יתרה מכך, לחץ נקשר לתחושה לא נעימה שנתפסת לעיתים ככזאת שפוגעת בביצועים.
האם אכן כך? גישות ותיאוריות פסיכולוגיות שונות דנו בעניין של הלחץ. אחת התיאוריות המרכזיות היא גישת התגובה ללחץ. תיאוריה זו מגדירה את הלחץ כמכלול התגובות הפיזיולוגיות, הרגשיות, המחשבתיות וההתנהגותיות למצבים חדשים. כלומר – המנגנונים הפיזיים , הרגשיים המחשבתיים וההתנהגותיים מגיבים לאירוע הנתפס כאירוע מלחיץ.
אירוע שמפעיל את מנגנון הלחץ. כשאדם נפגש באירוע אותו הוא תופס כאירוע "לחץ" (כמו לפגוש דב או נמר), התגובות הפיזיולוגיות אותן הוא חש הן תוצאה של תגובות המערכת האוטונומית.
תפקידה של מערכת זו הוא וויסות פעילות מערכות הגוף השונות והיא מורכבת משתי תת-מערכות שעובדות בו זמנית: המערכת הסימפתטית (המעוררת), "מדליקה" חלק מהמערכות הגופניות המכינות אותנו לפעולה. הדבר מתבטא למשל בדופק גבוה, לחץ דם גבוה, הזה, קצב נשימות שונה וזרימת דם מוגברת לשרירי השלד.
לעומת זאת, המערכת הפרא–סימפתטית (המרגיעה) תפקידה לווסת ולאזן פעילות מערכות פנימיות (כמו מערכת העיכול).
כאשר אדם פוגש באיום, המערכת הסימפתטית מכינה את הגוף למצב הנקרא "לחימה או בריחה" ("fight or flight ").
במצב איום, בו צריך האדם (וכמובן בעלי החיים) להיות מוכן מיד למצב סכנה אין לגוף זמן להכין את עצמו. לכן, המערכת הגופנית עושה זאת באופן מיידי שחיוני להישרדות.
אדם שעומד מול סכנה יכול להלחם או לברוח. שתי האופציות הללו מצריכות פעילות מוגברת של מערכות הגוף השונות. נציין, כי אפשרות תגובה נוספת היא קיפאון (Freeze) אל מול האיום.
אם כן, מה קורה בעולם הספורט? מדוע פעמים רבות ספורטאים מדווחים על רמת לחץ גבוהה, כאילו עומדים מול סכנה גדולה? האם החוויה של ספורטאים היא שהתחרות היא כמו דב שמאיים על הישרדותם? אכן כן. החוויה הרגשית המחוברת אצל ספורטאים רבים לתחרות היא חוויה עצימה מאד. עד כדי כך שלפעמים נמנעים ממנה (כלומר, בורחים). המערכת של "לחימה או בריחה" נכנסת לפעולה כשאנו מפרשים את התחרות כאירוע מאיים.
לרגעים, חוויית התחרות הזו גובלת בתחושה של חיים (ניצחון) ומוות (הפסד). כדי להקל על החוויה, יש לזכור כי יש כאן מרכיב פסיכולוגי מאוד חשוב והוא – תרגום המצב.
אם תחרות ספורט נתפסת כמצב מאד מאיים עד כדי הישרדות (כי כך הספורטאי מתרגם זאת), המערכת הגופנית האחראית על הישרדות תכנס לפעולה, הספורטאי יחווה חוויה גופנית ורגשית קשה.
אולם, אין המצב כך. אנו עוברים המון תחרויות ומבחנים בחיינו ומכולם אנו יוצאים בחיים. התחרות היא הזדמנות, היא חלק מתהליך למידה והתפתחות וההפסד הוא לא נעים אך לא עניין של חיים ומוות. זכרו, כי גם מהמפלה הגדולה ביותר אנחנו יוצאים בחיים. בניגוד לאדם הקדמון למשל…
בלוג של מיכל יערן בשוונג- טיפ שבועי
מיכל יערון
פסיכולוגית ספורט מהמובילות בארץ קרוב ל-20 שנה. הובילה את הצד
המנטאלישלכמה מההצלחות הגדולות של הספורט הישראלי, יחידים וקבוצות.
מלווהספורטאיםוספורטאיות בכל הגילאים ובכל הרמות.