(כתבה זו פורסמה באתר – דה באזר)
בימי השואה אני משתדל להזכיר את פועלם של ספורטאים יהודים בהקשר השואה. בשנים האחרונות כתבתי על השחיינית יהודית דוייטש, הסייף אטילה פטשאואר, הכדורגלן צ'יבי בראון וגם המתאגרף הצועני יוהאן ווילהלם טרולמן. אני מאד מבקש ממי שלא קרא חלק מאלו לגשת לפוסטים ולכתבות האלו.
מאת:רונן דורפן
• פורסם בשוונג לראשונה בתאריך 2 במאי 2011, יום השואה 2011
היום אני מזכיר מתאגרף יהודי-תוניסאי שנלחם בשם צרפת ושמו ויקטור פרץ. את רוב העובדות עליו אני מכיר ממאמר מצויין של עולה מארצות הברית בשם יוסי כץ. קיראו את זה כאן. בקרוב, אני מקווה שהידיעות נכונות, יופק בצרפת סרט על חייו.
אני מרגיש לא נעים לתמצת את הסיפור, אבל ככה: פרץ שנולד בטוניס זכה בתואר העולמי במשקל עד 50 קילוגרם בשנת 1931, הפסיד את התואר אחרי שנה, אבל המשיך להיות מתאגרף מוביל. ב- 1938 אפילו נלחם בברלין הנאצית כשמגן דוד על מכנסיו.
הוא היה מהמתאגרפים שנלחמו באושוויץ' בכדי לשעשע את הקצינים הנאצים אבל ניצל את מעמדו המעט מועדף בכדי לעזור לאסירים יהודים. את מותו הוא מצא באחת מצעדות המוות. ברגעי המוות האחרונים ניסה לברוח מהשיירה ולהביא לחם לאסירים האחרים.
היהודים פחות או יותר שלטו במשקלים הנמוכים באיגרוף בשנים בין מלחמות העולם. בעיקר בארצות הברית אבל היו גם אלופים גדולים בבריטניה (משהו שכתבתי על קיד לואיס), צרפת, פולין, הונגריה, גרמניה, איטליה, יוון ומקומות אחרים.
פרץ לא היה היחיד למצוא את מותו בשואה. באתר הזה יש אוסף מעורר השראה של ביוגרפיות של מתאגרפי שואה. זה לא מפתיע. האידאות הציוניות או האסימילנטיות היו הרבה פעמים פתרון של אינטלקטואלים. עבור הרבה יהודים שנות הפריחה של האנטישמיות המודרנית היו פשוט מלחמת קיום ברחוב.
יש משהו בסיפור של פרץ שמסקרן אותי במיוחד. ואם באמת יופק עליו הסרט הזה בצרפת מעניין אותי הפתרון – אפילו אם יהיה בדיוני. והיא השאלה מה חשב פרץ באותם רגעים אחרונים של חייו. התאריך היה כבר ינואר 1945 והאסירים כנראה ידעו שכוחות הברית מתקרבים. ולמרות זאת הוא מנסה מבצע הרואי שעולה לו בחייו. האם זה אקט של ייאוש? האם זה אקט של אלוף איגרוף שגופו נסחט והוא לא אומד נכונה את הכוחות שנותרו בו?
באיזשהו מקום הלב רוצה להאמין שהוא טעה בהערכה של המצב. שעדיין נותרה בו התחושה והגאווה הזו שיש במתאגרפים. התחושה שהוא בלתי מנוצח.
הכתבה התפרסמה בדה-באזר להשתתפות לדיון עם הכותב– דה באזר
