אימון קונג פו קשה עבר על כוחותינו היום. הרגליים לא הסכימו לעשות ריצת חימום, אחר כך ממש לא תככנו להמתח, ובטח שלא התחשק להן לבעוט. נלחמתי איתן קצת, אבל הבנתי שזה מה שיש. אז היום נעשה "כאילו" בעיטות. על קפיצות הסכמתי לוותר להן לגמרי. לפני שנתיים גיליתי, פעמיים בתוך חודש, שנחיתה לא מוצלחת יכולה לנקוע איברים (נסו ותהנו!)
מאת:יעל גורלי
לא צריך לחפש יותר מידי כדי למצוא את הסיבה המיידית למרד הדו-רגלי שנפתח לפתע. שעתיים קודם סיימתי ארוכה בבן שמן. ובכל זאת, כבר היו אימונים משולבים בעבר, ונראה לי שהם הלכו יותר חלק.
הפרטנר לאימון הציע את הסברה המופרכת שאולי רצתי יותר מידי. אני?! מה פתאום! פשוט, בגלל שהוא לא רץ, מעל 2 ק"מ נראה לו הרבה. אני בסך הכל רצתי 16 בשבת ואז 15 בראשון ואז… טוב, בסדר. כנראה שרצתי קצת יותר מידי. אבל זה הכנה ל"הר ועמק", אני מבטיחה, ממאי – פחות ריצות.
שואלים אותי איך קונג פו וריצה משתלבים. באופן פוליטיקלי-קורקט, הייתי אומרת שאלה ענפים "משלימים". באופן פרקטי, "מתנגשים" תהיה מילה הולמת יותר. קונג פו עובד על גמישות וכח מתפרץ, כמו ספרינטים או פליומטרי. ריצה למרחקים ארוכים עובדת על סיבולת ומחרבת את הגמישות.
"בקונג פו אני חייבת להתרכז, אחרת משהו רע יקרה למישהו"
יש לי זמן מוגבל וכח מוגבל עוד יותר, והשקעה בענף אחד תמיד תבוא על חשבון השני. אני מרגישה את זה בריצה, כשכולם מסביבי משפרים מהירות ואני לא. אני מרגישה את זה בקונג פו, כשאני עייפה וצריכה כל הזמן לבחור איפה להשתפר ומה להזניח. אני בעיקר מרגישה את זה בברדק ההזוי שמכונה "תוכנית אימונים שבועית" וכולל ממתקים כמו סיום אימון ב-22:00 בלילה ויציאה לאחד אחר ב-6:00 בבוקר.
יש הבדל עצום בין הקונג פו לריצה גם בגישה ובתרבות. הריצה היא ספורט מערבי. המטרה היא למקסם את הביצועים, וכל האמצעים כשרים. כדי לדחות את העייפות משתמשים בנעליים יקרות, אוכלים ושותים תוך כדי, לפני ואחרי, הכל מדוד ומדעי.
באימוני קונג פו בסין, לא שותים שעתיים-שלוש, גם כשהאימון בחוץ וחם (באימונים בארץ אני כן שותה). על אוכל תוך כדי אין בכלל מה לדבר. צמאה? רעבה? תתאפקי. זה חלק מהעניין. לא הצלחתי להחליט מה נכון, אז אני אוכלת בריצות ולא אוכלת באימוני קונג פו, למרות שאני רעבה באותה מידה בשניהם.
מצד שני, ברור לי שאני לא מוכנה לוותר על אף אחד מהם. אני לא אוותר על תחושת החופש של הריצה, על הנופים, על החברים ועל הקהילה (ובטח שלא על הפיקניק שאחרי).
אני לא אוותר על הטכניקה, השלווה והביטחון העצמי שהקונג פו נותן לי. יותר מזה, אני לא אוותר על אף אחד מהם כי מבחינתי זה אותו הדבר. "קונג פו" בסינית פירושו המאמץ שמושקע והשיפור בדרך לתוצאה. ריצה היא הקונג פו שלי.
בעולם של אומנויות הלחימה יש הרבה דיונים על המבדיל אומנות לחימה מספורט. עד כמה שהתשובה לשאלה הזאת עלולה להשמע בנאלית, יש חילוקי דיעות בעניין. אמת, בריצה לא הולכים מכות (וההפסד כולו שלכם!), אבל לא בכל אומנויות הלחימה יש קרבות. או, האם איגרוף הוא אומנות לחימה בכלל? או שזה ספורט?
למען האמת, בעיני השאלה הזאת פשוט לא מעניינת. קונג פו הוא ספורט מבחינתי, כי אני מתאמצת פיזית. ריצה היא "קונג פו", כי אני משקיעה בשביל להשתפר.
את שניהם אני עושה כי ממש כיף לי. ההבדל העיקרי שאני מוצאת הוא שבריצה המחשבות עפות לכל הכיוונים, ובקונג פו אני חייבת להתרכז, אחרת משהו רע יקרה למישהו, בדרך כלל אני. כבר ציינתי שאפשר לנקוע איברים בנחיתה?
הבלוג של יעל גורלי- רצה על זה
יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
