קשה למצוא את הקתרזיס בלרוץ מרתון בקצת פחות מארבע שעות בפעם השנייה, וזה בולט במיוחד נוכח ההתעלות הנלווית לפעם הראשונה בה אתה מצליח לרדת מתחת לארבע שעות במרתון
מאת:אור
שלוש שעות וחמישים וארבע דקות היה הזמן שבו רצתי את המרתון הראשון שלי בפאריז לפני חמש שנים והרגשתי אלוף.
שלוש שעות וחמישים ושש דקות היה הזמן בו רצתי את המרתון האחרון שלי בפאריז ביום ראשון שעבר ואני מנסה להבין מה אני מרגיש ובעיקר לא להתנצל.
כשזה המרתון החמישי שלך ואתה יורד בקצת מהארבע שעות אתה ממש מתעצבן כשאנשים מברכים אותך על ההישג. קל לשכוח שלמרות הקלישאה "כולם רצים מרתון", זה לא באמת כולם. עדיין לרוב האנשים ארבעים ושניים נקודה שניים קילומטרים נשמע מרחק שראוי לעבור במכונית.
קל לגלוש לפרנויה שמלגלגים עליך כשאומרים לך "איזה יופי שסיימת" או מתפעלים מזמן של קצת פחות מארבע שעות. המשאלה של אתמול היא המובן מאליו המעצבן של המחר.
כשמתחילים ללמוד מכניקה בשיעורי הפיזיקה בבית הספר לומדים על ההבדל בין דרך להעתק. הדרך היא סך המסלול שהגוף עבר, ההעתק הוא השינוי במרחק בין תחילת התנועה לסיומה. עברתי דרך ארוכה בחמש השנים האלה ובכל זאת לעיתים אני גם צריך להתמודד עם המחשבה שההעתק הוא רק של אותן שתי דקות.
קל לי לזקוף לרעתי את האיטיות שלי. לכעוס על עצמי שלא רצתי יותר מהר או לדאוג שמא הגעתי כבר לגיל שמעבר לו ארוץ רק יותר לאט. מורקאמי כותב על כך שהחל בגיל שלושים וחמש רוב הרצים החובבים כבר לא משפרים את ההישגים שלהם.
אך למרות הדמיון הרב במשך של אותן שתי ריצות, הראשונה והאחרונה, היה ביניהן גם הבדל גדול. הריצה עד כלות הכוחות בפעם הראשונה והריצה הנינוחה בפעם האחרונה. התחושה של הניצחון על הגוף מול גישה פייסנית כלפיו. זה לא שתכננתי לרוץ לאט, זה פשוט קרה ואני לא נלחמתי.
איור: גגו עשת
אני והגוף, כמו זוג וותיק שכבר עבר לא מעט ביחד, שנכון לפשרה לא פחות משהוא נכון לנצח. הוא קיטר עם הכאבים המוכרים בברך ואני הקשבתי, לא עצרתי אבל גם לא התעלמתי. שנינו גילינו התחשבות.
לזכותו של המרתון אפשר לאמר שהוא המרחק הקצר ביותר שלמרות שהתאמנת, הסיום שלו לא מובן מאליו, וזהו אולי קסמו האמיתי. עשרה קילומטר, ואפילו חצי מרתון הם מרחקים, שנדמה שבלא מעט מקרים תצליח לסיימם גם אם נפלת על בוקר ממש גרוע, המרתון זה כבר סיפור אחר.
יש משהו שקורה אחרי הקילומטר העשרים וחמישה, ואסתכן ואומר שהוא קורה דווקא בתחרות עצמה ולא באימונים הארוכים, אבל יש במרתון, בכל מסלול שהוא, גם איזור של אמונה. איזור שבו גם אם התאמנת נכון, ובוודאי אם התאמנת באופן חלקי, אתה נתון לשליטתו של הגורל, יש מי שיקראו לו אלוהים וימקמו אותו בשמיים ויש שיקראו לו הרצועה הצולבת או כל איבר אחר ויזהו אותו בגוף. כך או כך מדובר על איזור שהוא מעבר לשליטתו הבלעדית של הרץ.
במובן זה דווקא אלה שלא "מבינים" בזמנים של מרתון, מבינים משהו עמוק הרבה יותר, שלפעמים קל לשכוח, והוא שבכל סיום של מרתון צריך להודות על מזלך הטוב. בוקר שהגעת בו לקו הסיום ונתת מה שיכולת באותו בוקר, הוא לא בוקר ממש רע, לא בוקר שצריך להתנצל עליו.
הטור של אור ב- מהירות האור
