לפני כשנה קיבל אסף סלע החלטה ביחד עם חבר קרוב, להרשם למקצה חצי איש הברזל של "ישראמןנגב" ". את האימונים הוא ביצע על פי תחושה פנימית והקשבה לגופו. כשהסתיימה השחייה הוא גילה את פרק כף ידו יתום מהשעון ששירת אותו בנאמנות לאורך כל האימונים. החלטה להקשיב לגוף הייתה בלתי נמנעת אבל 90 ק"מ רכיבה ועוד חצי מרתון נותרו לפניו
מאת:אסף סלע
הכול התחיל לפני כשנה ובעקבות הצעה ספונטנית, של אורן לביא (חבר טוב), להירשם לתחרות חצי "ישראמןנגב". אורן אמר לי: "תקשיב לי אסף התחרות היא עוד שנה, ההרשמה עכשיו זולה מאוד, אנחנו כבר חלק מקבוצת רכיבה, ריצה זה אצלנו בדם אז… מה נשאר? שחייה. קורס קטן ואנחנו שם.".
ייאמר לזכותו כי הוא ידע על איזה כפתורים ללחוץ. כבר למחרת הגיע, לתיבת ההודעות שלי, מייל חדש המאשר את הרישום לתחרות "חצי ישראמןנגב 2011". מתי מעט ידעו על ההחלטה הזו שעבורי הייתה מלחיצה ומאתגרת כאחד. כמו תמיד, כשיש כמה דברים שצריך לטפל בהם, כדאי להתחיל מהדבר הכי בוער. בתור אחד שגם בשיא הכושר שלו לא הצליח לשחות שתי ברכות בסגנון חתירה, בלי להגיע לדופק מטורף ולעצור כדי להסדיר נשימה, נרשמתי לקורס TI. עוד קודם שאבתי כל טיפת אינפורמציה שיכולתי, מחן בכור, חברי הטוב.
במשך קרוב לחודשיים רכשתי, בעזרתו וסבלנתו של אבי לוגסי, את היסודות הדרושים כדי לשרוד ברטוב והמאיים הזה. החודשים עברו והתוכנית שלי, להספיק כמה הטריאתלונים, התחלפה במציאות של אקווטלון (שחייה וריצה) בודד בגן-שמואל בו בוטלה הרכיבה.
באוגוסט נורתה יריית הפתיחה לתחילת תוכנית האימונים. כאן התחיל האתגר הראשון שלי. מבחירה, או מחוסר זמן להתארגן על מסגרת מלאה של קבוצה, מצאתי באינטרנט תוכנית אשר נראתה לי כמספיק נכונה. החלטתי לצאת למסע הזה לבד. לאחר מספר שבועות הבנתי, בעקבות אילוצים כאלו ואחרים, כי גם בתוכנית זו קשה לי להתמיד והמשכתי בדרך שהרגישה לי הכי נכון.
שמתי דגש חזק מאוד על אימוני הרכיבה ולכבוד היה לי לחרוך את נס הרים והר ברקן עם בועז חברי. גם ברכיבות שילבתי יסודות שהאמנתי שיתאימו לטופוגרפיה של מסלול התחרות. לעולם הריצה חזרתי יחסית מהר והיה תענוג צרוף לגלות שוב את אותה חדוות ריצה שקצת נעלמה לי בשנה האחרונה.
מסדר ציוד בבית המלון
צילום: יעל דהן
לא כל כך מהר אשכח את הבקרים בהם התעוררתי בידיעה שזהו יום של אימון בריכה. במקומות שלא נהנים, מבקרים פחות. לצערי השקעתי רק בשבועות האחרונים, לפני התחרות, כמו שהייתי צריך להשקיע בנישת המים. לא ארחיב יותר מידי רק אשתף בדוגמא קטנה שבכל התקופה הזו הבאתי את עצמי לאימון ים בודד אחד כדי לנסות ולהבין מה המשמעות של שחייה עם חליפה.
חודש דצמבר חלף. געתי לתקופת החידוד האחרונה עם תחושה של התרגשות לשבוע האימונים שהגיע. העומס בשיאו, שישה ימי אימון בשבוע, בין 8 ל10 יחידות אימון, קשה אבל מספק בו בזמן. שבועיים לתחרות, הורדתי עומסים וברכתי לשלום חבר הטוב – אדון טייפר. מי מכם, שהתאמן לתחרות והגיע לנקודה הזו בה חייבים לתת לגוף לנוח, כנראה מכיר את החשש כי בעצם הורדת העומס אנו מאבדים את הכושר אותו רכשנו (ביזע רב!). הפעם הרגשתי כך ואפילו בעוצמה חזקה יותר. רק הידיעה, כי לתקופה זו יש חשיבות מכרעת ביום התחרות, הצליחה לתת סוג של שקט נפשי.
ביציאה מהמים מחפש את השעון
צילום" צלם שוונג
השבוע של התחרות הגיע והתחלתי את הארגונים הלוגיסטיים. לשכור מזוודה לאופניים, להזמין כרטיס טיסה, לוודא שכל הציוד זמין ו…. לקרוא בטירוף באינטרנט מהי התזונה הנכונה והמומלצת לסוג כזה של תחרות. למען האמת, בשלושת הימים לפני התחרות, עוד למדתי וגיבשתי החלטות סופיות כיצד לנהל את התזונה שלי בשלבים השונים שלה.
ביום חמישי בבוקר. במטוס, בדרך דרומה, הדריכות תפסה מקום של כבוד בהרגשה הכללית. כמעט בכל רגע מצאתי עצמי ממנסה לנתח את מהלך התחרות. ניסיתי לחזות יכולות, קשיים, משברים. נסיתי להגיע להחלטה, מה תהיה התוצאה שתשאיר אותי מרוצה, כשקו הסיום יהיה מאחורי.
באחת מהשיחות, עם חברי, חן בכור, הגעתי להחלטה שבראש ובראשונה המטרה היא לסיים בפחות מ-6 שעות. זו תהיה תוצאה מכובדת לתחרות ראשונה, בעיקר כשזו תחרות על מסלול "ישראמןנגב", שאינו קל בלשון המעטה. עכשיו נותר לבחור את התוצאה שעבורי היא תהיה כמו "דוכן מנצחים" אישי. סימנתי את 5:40 כתוצאה חצי דמיונית בהנחה וכל הכוכבים מסתדרים, הכול הולך חלק וזה אומר – 40 דקות שחייה, שלוש שעות ועשרים רכיבה, שעה וחצי ריצה ועוד 10 דקות לזמן כולל של החלפות.
ביום חמישי בצהריים, בתדריך סיכום, לקראת הטריאתלון, אולם תיאטרון היה מלא בהמון זוגות רגליים חזקות בטירוף ו….ראשים חזקים עוד יותר. האנרגיות ברמות גבוהות והפרפרים עושים אצלי שמות בבטן. שיא הריכוז אסור לפספס אף פרט. התדריך הסתיים והגעתי בהליכה זריזה למלון. לבשתי בגדי רכיבה ויצאתי לסיבוב קצר, להרגיש את הגוף, על האופניים. לוודא שהכול מכוון למרות שלא היו ספקות אחרי טיפולו המסור של עופר ורד, האחד והיחיד!!! הרכיבה השאירה טעם טוב. הרוחות המטורפות שרצות בחוץ קצת פחות. בצעתי החלפה זריזה, של נעלי רכיבה בנעלי ריצה, יצאתי לרוחות האלתיות. אח שלי (אשר גם הוא, חברתו ואמי הצטרפו על תקן מעודדים\תומכים) הצטרף לריצה.
בחרתי לחלוק איתו את התחושות והמחשבות האמיתיות שעוברות בראש בשלב הזה. האמת, אני לא יכול לנקוב בסיבה אבל, בתוך תוכי פשוט לא הרגשתי שאני מגיע חזק כמו שרציתי. אחי הזכיר לי את הדרך שעברתי והצליח לזרוע בדיוק את הזרעים הנכונים שיחד עם טיפות המים\איזטון הראשונות, ינבטו לכדי עוצמה מתפרצת. חזרה למלון. מקלחת זריזה, ארוחת ערב זריזה עוד יותר (פסטה כמובן – להשלים את שלושת הימים האחרונים שהיו בסימן העמסת פחמימות ומלחים למכביר).
במעבר אחרון על הציוד וודאתי שהכל מאורגן ובתשע וחצי בערב הייתי בדרך לעולם החלומות.
יום שישי, ארבע בבוקר, התעוררתי אחרי שינה טובה. הייתי דרוך, מתוח אבל מרגיש נכון. לבשתי את חליפת הטריאתלון. דוחפתי לחמנייה עם ריבה ודבש וקינחתי בבננה. בחמש בבוקר, המשפחה הייתה מוכנה ויצאנו למתחם הזינוק. רגע לפני שאני יורד לקו החוף ותוך כדי המלחמה בכניסה לחליפת השחייה, הספקתי לשתף צלם וקריין במחשבות שרצות בראש. מאוחר יותר שמעתי מחברים שזה שודר במהדורה המרכזית של ערוץ 1 – לא רע… הכול היה מוכן ונפרדתי מהמשפחה לא לפני שנתתי להם הסבר קצר היכן יוכלו לראות אותי שוב.
השמיים החלו להתבהר, הזריחה התקרבה. המוסיקה ברקע, בדיוק במקצב הנכון. עשרות\מאות אנשים כמוני הקיפו אותי מכל עבר – אנרגיות מ-ט-ו-ר-פ-ו-ת!!!. אנשי הברזל מוזנקים ראשונים. המתנו עוד כמה דקות ו….זהו זה, הגיע הרגע. מצאתי עצמי מתחיל את השחייה למרחק של 2 ק"מ ואומר בראש "שיהיה בצלחה". הגעתי לנקודת הסיבוב לאחר 17 דקות, מרוצה מאוד. הדרך רצה לה מהר, כבר ראיתי את החוף מתקרב, הורדתי רגליים לעמידה ויצאתי מהר.
המבט מהיר לבדוק זמנים התחלף במבט המום (מתועד בווידיאו). לא מהתוצאה אלא מהבנה ש… אין שעון על היד!. בחלקיקי שנייה, תוך התקדמות איטית החוצה, הבנתי כי רגל\יד\ראש של שחיין אחר עקרו את השעון ועכשיו הוא נח להנאתו על קרקעית הים. המון מחשבות רצות בראש בשלב הזה. הראשונות הן האם אני יכול להמשיך להתחרות כשאין לי שום אומדן ל…כלום. מהר מאוד אח שלי נותן לי את השעון שלו (פולר עם סטופר ויכולת סימון של זמני ביניים) והמשכתי בריצה לשטח ההחלפה.
חליפת השחייה ירדה, בגדי הרכיבה עלו ויצאתי לרכיבה. דאגתי שחיוך יעלה על הפנים, הכול לטובה!. ברגע מסוים קיבלתי החלטה, שהגיעה עמוק מבפנים, שהתחרות הזו הולכת להתנהל בדיוק כמו כל הדרך שעברתי כדי להגיע אליה. ע"פ הרגשה פנימית וחיבור לגוף. לפניי היו 90 ק"מ מאתגרים (מאוד!). הראשונים שבהם חלפו כשהתחלתי להפנים את כל המידע שחסר (ויישאר חסר עקב טביעתו של חברי הדיגיטלי). מרחק, גובה, סל"ד, זמן מצטבר ועוד ועוד.
על מסלול האופניים של "ישראמןנגב"
צילום" צלם שוונג
בשלב הזה הבנתי כמה חשוב היה להקשיב לכל פרט בתדריך. מתוך בלילת הפרטים זכרתי משהו על אבני דרך (סימוני מע"צ בצד הכביש), איך הן, קשורות למרחק הכולל. מהר מאוד אימצתי את השיטה וידיעת המרחק הפכה למשהו מוכר ונשלט.האימונים בנס הרים וברקן עשו את שלהם ולשיא הגובה הגעתי חזק ורענן. משם התנהלה רכיבה ב-85%-90% מאמץ תוך רצון לשמור כוחות לשלב הריצה.
לעיתים עבר אותי רוכב על אופניים דמוי חללית. את רובם השתדלתי לתפוס בעליות הרבות. לאחר החלפת בקבוקים בסיירים עברו הק"מ טוב מאוד למרות רוח פנים ועלייה אבל… לא ציפיתי למשהו אחר והגעתי לשטח ההחלפה בנטפים. הייתי מרוצה כשלחיצה על הכפתור בשעון הוכיחה כי גמעתי את המרחק ב- 3:26 שעות.
ההחלפה הזריזה של הנעליים גם בזכות הצוות הטכני בתחנת ההחלפה, כמו גם לאורך כל מסלול התחרות, אשר עשה עבודת קודש. יציאה לריצה של 21 ק"מ חזרה לאילת, 10 מתוכם בירידה עם שיפוע חד מאוד. התחושה בצעדים הראשונים הייתה כשל ריצה על בלונים. לאט לאט הגוף נכנס לעולם אותו הוא מכיר כל כך טוב ודברים החלו להתחבר. הרגשה מצוינת אבל הגוף אותת שכל הרעיון של ריצה על כביש בירידה חדה לא בא לו כל כך טוב. הזמן חלף, המרחק לסיום התקצר.
בריצה עם האח
צילום" יעל דהן
לאחר 14 ק"מ במהירות גבוהה מהמצופה, באחת מתחנות השתייה, פגשתי את אחי לבוש בגדי ריצה. לאחר 4 ק"מ של ריצה משותפת בקצב מדהים אחי נפרד ממני כדי להגיע ולחכות לי עם המשפחה בקו הסיום. בשלושת הק"מ האחרונים השמש הייתה קרוב לאמצע השמיים והיה חם יחסית. למרות זאת ועל אף התשישות, הרגשתי חזק ושמרתי על קצב קבוע.
קול קטן בראשי כבר החל לנגן רמזים כי זו אחת הריצות הטובות שלי, אם לא החזקה שבהן. הרחתי את הסוף, 300 מטר לסיום, 100, נכנסתי למשפך כשעשרות מעודדים ואני בשיאה של ההתרגשות. את הצעדים האחרונים רחפתי. ניסתי לקלוט כמה שיותר ורק זוכר את צעקות האושר שלי שיצאו מעצמן ברגע שחציתי את הקו הסיום וראיתי את המספרים על השעון…
אחרי הסיום עם האח
צילום: יעל דהן
חצי מרתון בזמן של 1:22 שעה סיום ב- 5:34 שעות, מעל ומעבר למצופה!. אני בוחר לעצור פה למרות שיש עוד הרבה לספר על מה שהיה בהמשך. אומר רק שזו הייתה חוויה עצומה מהרבה בחינות ואולי המרכזית שבהן היא הלמידה וההכרה בחשיבות שיש בהליכה בדרך שלך.
המשפחה התומכת אחרי הסיום.
צילום: יעל דהן
לכל אלו שתוהים לגבי גורלו של השעון הטובע. מי מכם שמכיר את האח היקר שלי (טל סלע) יכול לנחש את ההמשך. הגיבור לקח את חליפת השחייה סרק את המסלול מגובה המים וממש בנקודת הסיבוב (950 מטר) הוא זיהה אותו על קרקעית הים בעומק של 4 מטרים. צלל והחזיר אותו לבעליו – נחישות מנצחת!!. הגעתי לאילת עם שעון. חזרתי מאילת עם אותו שעון. אבל, את התחרות עצמה עשיתי עם השעון הפנימי שלי..
