אברום בורג נאלץ לוותר על הריצה, בגלל פציעה.  את "ההנאה הממכרת הזו" הוא העביר לרכיבה על האופניים

מאת:אברום בורג

קרוס טריינינג, אימון משולב, הוא אחת הדרכים החשובות לשיפור הכושר ולמניעת פציעות. ישנם אימונים שאינם המקצוע הראשי. לא ריצת איכות, לא טמפו, לא אינטרוול ולא נפח. אלא משהו אחר. כדי לעבוד על קבוצת שרירים אחרת, כדי להוריד לחץ מצטבר על אותם מוקדי חולשה שמן הסתם מתחבאים לך אי שם במרחב שבין הסוליה למצחייה. הליכה, שחיה, אופניים, פילאטיס ויוגה מככבים בראש רשימת האימונים המשולבים. בשבילי אלה האופניים. אהבה של בלית ברירה.

כל החיים אני יודע שאם לא ארוץ אלה יהיו האופניים שיחליפו את ההנאה הממכרת הזו. ואם גם זה לא ילך אעבור לאופני יד. הדבר הכי קרוב לרמת הגירוי ועוצמת התחושות של ריצה זאת הרכיבה על אופניים. נכון זאת רק אהבת מישנה, אבל בכל זאת היא נכנסת לתוך גדרי האהבה ומכאן המילים החמות, הבאות. המהירות, הרוח הטופחת על הפנים, האפשרות להגיע לכל מקום הם הפיתויים הגדולים. האופניים הם הסוס הפרטי של האדם המודרני. אוכלות בלי עין הרע ויש להן אילן יוחסין של אצילות, כמו של האציל שבסוסים הסעודיים. פשוט חיה יפהפייה. יש כל כך הרבה זנים. מקומרות, ארוכות, גבוהות, אתלטיות, עבודה, הנאה, שואו, שטח, כביש. והאורווה עוד מלאה.

לפטי ודהון במנוחה

אני משוטט הרבה בפורומים של רוכבי האופניים. לועג בליבי פנימה לדיונים הקנאים. הם מצחיקים כמעט כמונו בחפירה שלהם. אני עוד מפנטז על האופניים שלי מהבר מצווה. מברזל כבד, “רציניות” אמר אבא שלי. עם פעמון גדול, סבל דוקרני ו”רמה” “כמו של בנים”. והם כבר בסגסוגות וחומרים מורכבים כמו מדובר בכנפיים המתכווננות של מטוס העתיד של חיל האוויר. וואו איזו מריבה. מסגרות, שילדות, שרשראות. משקלים, פדלים, נעליים, קסדות, כפפות, בנדנות. כמה פאצ’קראי. אני מודה יש להם הרבה יותר תחומי מריבה ומחלוקת. זה הרבה יותר מעניין. יצירתי ומגוון. מה יש אצלנו בסך הכל. נעליים, גרביים וטייטס. נו טוב אז החליפו את הפולאר בגרמין. ביג דיל.

אבל אני גם קצת מקנא. היכולת להגיע כל כך רחוק, לטוס. להחליף הילוך. לא להרגיש את משקל הגוף, וההקלה המיידית על המפרקים. יש בזה המון. אני אוהב את זה אבל אני לא מכור. אני רוכב על אופני הרים אבל בקושי יורד לשבילים ולסינגלים. אני צריך את זה בשביל האנדורפינים, לא בשביל האקסטרים. יש לי שני זוגות אופניים. קנונדייל לפטי, עם מזלג אחד מקדימה. אופנים רכות ונוחות. לרכב עליהן זה כמו לצאת לטיול בקאדילק של פנסיונר יהודי במיאמי. רך, מפנק, סופג. והזוג השני אופניים מתקפלים של דהון שנמצא תמיד בבגאז"’. אני נראה עליהם כמו פיל מאולף בקרקס. נלעג, אבל זה עושה את העבודה.

הטור הזה הוא מחווה ליאיר בן עמי, העורך החדש שלנו, דרכו התוודעתי אל מרחבי היקום הדו אופני. כבר הרבה זמן אני רוצה לצאת מהארון ולכתוב על האופניים. אבל אני מפחד. לא כל כך מהוידוי עצמו. אלא מכל אלה שיתפסו אותי ביום שישי בנמל ויכריחו אותי לשחות ולעשות טריאתלון וזה כבר מעבר לי. בכל זאת, אפשר להוציא אותי מירושלים אבל אי אפשר להוציא ממני את הירושלמיות.

אברום בורג.
רץ, רוכב, רץ, רוכב, רץ, רוכב…