"ימי חמישי מוקדשים ל"ריצת נשים" לא בשביל לעודד נשים לרוץ ב"סביבה מוגנת", אלא כי לרוץ עם נשים זה כיף מסוג אחר." יעל גורלי על נשים, ספורט ומה חושבים על כך ברחוב

מאת:יעל גורלי

סטטוס מלהיב בפייסבוק תופס את תשומת ליבי: "כחלק מחגיגות יום ההולדת ה-25 לחנות שלנו, כולכן מוזמנות ביום חמישי לריצת הבנות המסורתית, ואחריה סדנה להתאמת חזיית ספורט". וואו!!! זכר לא יבין זאת. סוף סוף יש הזדמנות ללמוד באופן מקצועי איך לבחור את פריט הציוד הכי יקר וקריטי במתלחה. כבר ראינו שאפשר ואף רצוי לרוץ בלי נעליים, בלי שעון ובלי אייפוד, אבל לא נראה לי שבקרוב תתחיל תנועת "רצות בלי חזייה" (ואם תתחיל אני לא משתתפת!). לצערי לא מסתדר לי להשתתף בסדנה המרתקת. זה פשוט לא נוח לי, אני פה בתל אביב והסדנה בקינגסטון.

ברוכים הבאים לקינגסטון, קנדה. עיר של מאה אלף תושבים, שלוש אוניברסיטאות ותשעה בתי כלא. נמצאית בין טורונטו למונטריאול, שזאת דרך יפה להגיד – חור. מה שיפה בעיר הזאת היא שאין שום סיכוי ללכת ברחוב כמה דקות, בכל מזג אוויר, בלי לראות מישהו רץ. למרות שזה מקום קטן, יש מספיק רצים בשביל ששתי קבוצות ריצה שונות ייצאו באותה שעה בדיוק לארוכה של השבוע. קבוצה אחת בחסות סניף של חנות ציוד ספורט ארצית, השנייה בחסות החנות השכונתית. המקרה הוביל אותי אל הקבוצה השנייה, ומאז הם אצלי בפייסבוק.

בארוכות של ימי ראשון ובבירה-שאחרי-הריצה בימי שני דיברנו מידי פעם על ההבדלים בין ישראל לקנדה. חוץ מזה שאצלם "חם" זה 15 מעלות ואצלנו "חם" זה "אני שוחה בנעליים של עצמי מרוב זיעה", מסתבר שיש עוד כמה הבדלים קטנים. למשל – נשים בספורט. לקח לי די הרבה זמן להתגבר על חוסר הביטחון שלי בתור בחורה שעושה ספורט. רוב הזמן הייתי הבחורה היחידה בקבוצת הקונג פו. בריצות ובאופניים תמיד משכתי תשומת לב, ולא מהסוג שעשה לי טוב. לכמה מכם, בנים, צעקו "קסדה בראש טוב"? לי זה קרה עשרות פעמים. לכמה מכם זרקו תוך כדי ריצה "אתה צריך לרדת 20 קילו" או "אתה רץ ממש לאט" או "לא קר לך?" אפשר להגיד שאלה הערות מפגרות ואפשר להתעלם מהן, ואני גם עושה את שני הדברים האלה. אבל אי אפשר להתעלם מכך שלבנים זה לא קורה.

אני לא אומרת שיש בקנדה שיוויון מלא. אחד הנושאים החמים (עד כמה שנושא יכול להיות חם כשבחוץ 16- מעלות) היה אי-ההסכמה של הוועד האולימפי לאפשר לנשים להתחרות בקפיצות סקי באולימפיאדת החורף. כמו אצלנו, יש פחות נשים ספורטאיות ויש פחות תקציבים לספורט נשים. ההבדל הוא שההשתתפות של נשים בספורט היא לחלוטין לגיטימית. זה לא מוזר שאני משתתפת בחוג טאקוונדו – רוב החגורות השחורות הן נשים. יש אפילו די הרבה בנות בחוג היאבקות, ואני אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה מחוץ לערוצי הפורנו.

ההבדל הוא פחות בנתונים ויותר בגישה. כשסיפרתי שיש לנו בישראל פורום באינטרנט שמיוחד רק לספורטאיות, הם ממש לא הבינו בשביל מה צריך את זה. ימי חמישי מוקדשים ל"ריצת נשים" לא בשביל לעודד נשים לרוץ ב"סביבה מוגנת", אלא כי לרוץ עם נשים זה כיף מסוג אחר. בקצב איטי, בלי תחרותיות ועם שיחות שקשה להגיע אליהן באווירת ה"חבר'ה". טענה כמו "ספורט זה לא נשי", שאפשר לשמוע גם בפורום הנשים שלנו, פשוט לא קיימת שם. והכי חשוב: אם בחנות השכונתית הקטנה יש מעל עשרה דגמים של חזיות ספורט – זה סימן שאני באמת אמורה ללבוש אותן.

היום בדרך כלל נוח לי עם עצמי בתור בחורה עם תחביבים קצת שונים. זה היה תהליך ארוך ולא פשוט. שמחתי לגלות בקנדה ש"אפשר גם אחרת", ואני מקווה שנתקרב אליהם. אם לא בטמפרטורות, אז לפחות בסובלנות.

*
ובינתיים – שבוע של מחלה לא עזר לי לחזור לשיגרה, או שזאת היתה הדרך של הגוף להבהיר שהוא עוד לא מוכן. מאז חזרתי עוד יותר לאט ובעדינות, אבל טוב לי. ריצות שבהן הרגליים שואלות "מה זה?" והנפש אומרת "זה סוף סוף זה!" ריצות בלי קבוצה (כי הכושר עוד לא מתאים לזה) אבל עם ים גדול וחיוך גדול ממנו. ריצות שבהן עם כל צעד אני חוזרת להיות מי שאני אוהבת להיות.

תמונה / Rob & Lisa Meehan