הדרך אל המרתון הראשון שלי הייתה קשה. קשה באופן מוגזם. היום, שאני אחריו, עולה בדעתי שדווקא תקלות וקשיים מרובים כל כך בדרך אל קו הזינוק, עשויים לאפשר ריצה נפלאה ומענגת כל כך

מאת:גיא פרל

ריצות הנפח האחרונות, בקיץ הישראלי הלוהט, היו לעיתים כה קשות עבורי, עד כי נטעו בי את הפחד שאינני מסוגל כלל להתמודד עם מלוא המרחק. בנוסף, סבלתי משרשרת אין סופית של פציעות, כאשר כל החלמה סוללת את הדרך אל הפציעה הבאה – ברכיים, קרסוליים, כפות רגליים, אצבעות וגולת הכותרת – שין ספלינטס, הו, שין ספלינטס! (דלקת במעטפת עצם השוק).

בשבוע שלפני הטיסה התמודדתי עם ווירוס, לא הנחתי לו להתפרץ עד הבוקר שלאחר המרוץ. רק אז, כשהרמתי ידיים, עלה לי החום. אחרי יומיים באוויר הקר של אמסטרדם הייתה לי גם אסטמה – אם כבר, אז למה לא? הקרשנדו של תקופת האימונים לא אכזב אף הוא והופיע בחצות הלילה שלפני המרוץ בדמות התקף סינוסיטיס מטיפוס "שיפוד בארובת העין". נאלצתי לשבת במיטה (לשכב זה כואב) כשעתיים עד שאפרת, אהובתי, התיישבה לידי ועיסתה בדבקות את כף יד ימיני עד ששקעתי, בעודה ממשיכה, אל ארבע שעות שינה מיטיבות. בבוקר, אחרי שני "אדוויל קולד אנד סינוס", בעודי רוכס את נעלי הריצה מבלי להתכופף (להתכופף זה כואב) כבר נחה עלי שלווה מוזרה. קבלתי את הכאב כחלק בלתי נפרד מעצמי, כחלק בלתי נפרד מן החומרים מהם אני עשוי ומהם עשויה הריצה שלי. ככה יצאתי לדרך. פתחתי לאט. ניסיתי לאמוד את כוחותיי. בכל פעם שהגברתי מהירות השיפוד מהלילה עשה סיבוב קטן, מעורר את זיכרון הכאב. אט אט, לאורך עשרת הקילומטרים הראשונים, התחברתי, החלמתי – השיפוד התמוסס בהדרגה (דרך האף, ישר לתוך הכפפות…);

הפציעות ברגליים שגרו איתותים עדינים כאילו בקשו לומר "אם רק נדע שאתה זוכר אותנו, נניח לך לשעות הקרובות" – עניתי להן שלא תדאגנה, שאני זוכר; לבסוף נעלם גם הפחד מן המרחק. נותרו עוד שלושים ושניים קילומטרים.

משם והלאה הריצה קרתה לי, לא עשיתי אותה. התאמצתי, אבל לא סבלתי לרגע. הזמן חלף, אבל לא תמיד הייתי בתוכו (03:56:25, מסתבר). לא היה כאב, לא היה "קיר", לא הייתה אפילו גדר. נותרו בי רשמים עמוקים של אושר ורסיסי זיכרון. אלו חלק מהם: שער היציאה מן האצטדיון האולימפי חולף מעל ראשי וגרוני חנוק מהתרגשות; ילדים הולנדים שהחליקו איתי ידיים לאורך כל הדרך והזכירו לי את הילדים שלי; קשיש על "קלנועית" שגם איתו החלקתי – הייתה לו כף יד רכה כשל הילדים; הבעת פניהם של הרצים והרצות שנשרו אל צד הדרך מאוכזבים ומכווצי שרירים החל מהקילומטר ה-20 ועד הקילומטר ה-41; הולנדי חמור סבר שעמד בליבה של חבורת מעודדות ומעודדים עליזה בפנים חתומות, אוחז בידו בקבוק איזוטוני – שערתי בליבי שהוא תר בעיניו אחרי אשתו, או בתו, כדי למסור לה את הדברים ואינו מניח לעצמו לשמוח, כדי להישאר מרוכז במשימתו; ההומלס העליז שפתח תחנת שתייה עצמאית והציע לכל החפץ בכך לגימה מן הבקבוק ממנו לגם זה עתה –

למרות טוב הלב שניבט מעיניו, איש לא העז;  שני הרצים היחפים ששוחחתי איתם – שני הרצים היחידים עמם שוחחתי היו יחפים; עדר הכבשים שרעה בשדות הירוקים שלגדות נהר האמסטל; תיבות הנגינה העצומות שניצבו ברחובות; יציעי האבן החומים של האצטדיון האולימפי שהופיעו מולי לפתע פתאום; החיבוק שאחרי עם אפרת (התמונה הזו קצת מטושטשת, כי עמדו לי דמעות בעיניים).