"המטרה שהצבתי לעצמי שבוע שעבר הושלמה. רציתי 150 נקודות
והשגתי 167. פתאום כל תחושות התסכול והאכזבה שליוו אותי כבר תקופה די ארוכה
נראו הגיוניים. כמו שאמרתי יש סיבה לכול, ותחרויות כאלה הן הסיבה. פשוט
חייבים להאמין ולהמשיך." דן אךתרמן חוזר עם חיוך מהתחרות בקוריאה
מאת:דן אלתרמן
פחות משישה ימים אחרי מקסיקו ואנחנו כבר ניצבים על קו הזינוק לגביע עולם האחרון של השנה. לקוריאה הגענו אחרי כמעט 40 שעות בדרכים, ארבע טיסות והבדל של 14 שעות קדימה בזמנים. ההגעה לקוריאה (בפעם השלישית השנה) הייתה מלווה ברגשות מעורבים. בשתי הפעמים הקודמות, היו יותר מדי תקלות בתחרויות, בפעם הראשונה רן לא סיים את התחרות, בפעם השנייה אני לא סיימתי. אלו היו הפעמיים הראשונות והאחרונות בשלוש השנים האחרונות שזה קרה ושתיהן בקוריאה. בכלל כל השבוע הזה היה לי באופן אישי קשה מנטאלית. התחרות הלא כל כך מוצלחת לפני חמישה ימים ליוותה אותי במשך כל התקופה. לא מבין מה לא בסדר, איך אני לא מצליח לרוץ יותר מהר. חוסר ביטחון ותסכול לא עוזבים אותי והמחשבה על התחרות המתקרבת רק מורידים אותי יותר ויותר למטה.
יום לפני התחרות ראיתי סרט במחשב והייתה שם סצנה שהחלטתי לקחת איתי לתחרות. זה כלל קרב אגרוף, שחבר של המתאגרף אמר לו שיש לו שלושה סיבובים לגלות מי הוא באמת. החלטתי שזהו זמן האמת, יש לי פחות משעתיים לגלות מי אני באמת.
שעת התחרות נקבעה ל- 11בבוקר. לדעתי זאת השעה האידיאלית לתחרות. שינה טובה, ארוחת בוקר מלאה 3 שעות לפני, התארגנות בחדר ויציאה לשטח התחרות כשעה וחצי לפני הזינוק. מזג האוויר היה מעולה. כ- 20-22 מעלות ושמש. טמפרטורת המים כ- 18 מעלות, כלומר שימוש בחליפות שחיה מותר. מסלול הרכיבה מאופיין ב- 3 עליות קשות לכל הקפה (8 ק"מ כל הקפה) והריצה מסלול יחסית צר ושטוח.
ההתארגנות לפני הייתה בסדר, חימום קצר באופניים וריצה, מיקום האופניים ונעלי הריצה בשטח ההחלפה, לבישת החליפה וחימום שחיה כ- 20 דקות לפני הזינוק.
מכיוון שכל התחרות הועברה בשידור ישיר בטלוויזיה המקומית, היה הכרחי שהזינוק יצא בזמן. ב- 11 בדיוק נשמע יריית הזינוק. על קו הזינוק נעמדתי על יד הרוסים, הם יודעים לשחות מהר ואני רציתי לצאת איתם מהמים. בתחילת השחייה הרגשתי שאני מתמקם טוב, מצליח להימנע מהמכות "ולהתיישב" על הרגליים של הראשונים. בסוף ההקפה הראשונה נוצר קו ארוך של שחיינים שפחות או יותר כולם ביחד. אבל אז במהלך ההקפה השנייה המשיכו עם המכות, ראיתי שמתחיל להיווצר פער בין הקבוצה שלי לקבוצה הראשונה. לבסוף סיימנו את השחייה בקבוצה השנייה כ- 30 שניות אחרי הקבוצה הראשונה.
בתחילת הרכיבה רן ואני עבדנו קשה לסגור את הפער מהקבוצה. במיוחד בעליות עברנו קדימה וניסינו לגשר על הפער. פעמים או שלוש "ברחנו" מהקבוצה וצמצמנו את הפער. בעליות צמצמנו ובמישור הפער נפתח שוב. ככה היה במשך כל מסלול הרכיבה. הקבוצה השנייה שמרה על אותו פער כל הדרך. לקראת סוף הרכיבה מיקמתי את עצמי עם הראשונים, החלפה מהירה ויצאתי לריצה בין הראשונים.
החלטתי שהפעם אני לא מתחיל את הריצה בקצב מהיר. אני מנסה להירגע, להשתחרר ולהתרכז בקצב שלי. אחרי כמעט 2 ק"מ גיליתי שאני מקום 31. "31 !" חשבתי לעצמי בכעס ושוב נלחמתי על ה- 30 הראשונים. אחד מהאמריקאים עקף אותי, והחלטתי להתיישב עליו ו"לתפוס" ספורטאים. התחלתי לספור לאחור את המיקום שלי, 28, 27, 26… בתחילת ההקפה השלישית הייתה קבוצה של 6 ספורטאיים לפני והחלטתי לגשר על הפער. זהו אני נלחם על ה- 20 הראשונים. כל הריצה חשבתי על שני דברים – הסגנון, והילדים שלי. הרגשתי טוב (הרבה זמן חיכיתי להרגשה הזאת) והפעם אני חייב לעשות את זה.
המשכתי עם המוביל של הקבוצה, כאשר שאר הטריאתלטים מתחילם לנשור. הרגשתי טוב אבל אני כל הזמן אומר לעצמי סבלנות, עוד לא לפרוץ. 2 ק"מ לסוף אני החלטתי "לסחוט" את הדוושה עד הסוף ופרצתי קדימה, כשאני ממשיך לעקוף עוד שניים לפני קו הסיום, אותו חציתי כשאני במקום 15! סוף כל סוף.
המטרה שהצבתי לעצמי שבוע שעבר הושלמה. רציתי 150 נקודות והשגתי 167. פתאום כל תחושות התסכול והאכזבה שליוו אותי כבר תקופה די ארוכה נראו הגיוניים. כמו שאמרתי יש סיבה לכול, ותחרויות כאלה הן הסיבה. פשוט חייבים להאמין ולהמשיך.
רן ואני ממשיכים, כרגיל, להוריד את הראש, להתאמן קשה והכי חשוב להאמין בדרך. כי כשיש מטרה הכל נראה הגיוני ונכון.
נמשיך לעדכן,
דן אלתרמן
צילום / ניר רייכמן
