ביום שלישי בצהריים נכנע למחלת הסרטן רוכב האופניים הצרפתי לורן פיניון ומת. עבור חובב ספורט, מוות של ספורטאי גדול מציף את התודעה בזיכרונות ספורטיביים מעצבים ומחזיר אותו אל מחוזות הנוסטלגיה
מאת:תומר גמינדר
1992 היא אולי השנה החשובה בחיי, לבטח מבחינה ספורטיבית. אמנם הייתי אז
ילדון ועוד לא מלאו לי תשע שנים, אבל כל זיכרונותיי הספורטיביים העמוקים
ביותר והמעצבים קשורים באותה תקופה. באותו קיץ חוויתי רגעים מדהימים ומרגשים וחוויות בראשיתיות. הקיץ של חיי.
1. 9/6/92
אבי וסבי, שהיו אוהדי הפועל תל אביב, לא הבינו איך "נפלתי" ובחרתי דווקא בהפועל פתח תקווה. בתור תל אביבי, בן תל אביבים, אוהדי הפועל, לא הייתה לי שום סיבה לבחור בפתח תקווה. רצה הגורל וביני ובין הקבוצה נחתמה ברית. השניים, שהבינו שהמקרה אבוד, נכנעו ולקחו אותי לגמר גביע המדינה נגד מכבי תל אביב השנואה. זה היה משחק הכדורגל הראשון בחיי. ואיזה משחק זה היה! נבחרת החלומות שלי, שכללה את רפי כהן, קרלוס אולראן, נועם קייסי, בני קוזושווילי, אלי מחפוד, יוסי שושני, מני בסון, ניר לוין, דני ניראון ורבים וטובים אחרים, קירקסה וניצחה 3:1 את מכבי תל אביב, שגנבה מאתנו בתחילת העונה את אברם גרנט. עונה אחת לפני, הפסדנו את האליפות ואת הגביע למכבי חיפה והזכייה בגביע המתיקה מעט את הצער על המעבר של גרנט לתל אביב ואת ההידרדרות למקום הרביעי הנוראי בליגה (עונה לאחר מכן נפלנו למקום השמיני). למחרת, בפעם הראשונה בחיי, ראיתי את הציון 9 מופיע בעיתון. ידיעות אחרונות זיכה את אלון חזן במספר המופלא בזכות הופעתו המושלמת. גם מני בסון, יוסי שושני וקרלוס אולראן קיבלו צל"ש. חישבתי את סכום הציונים של ה-11 וחשבתי שאף קבוצה לפני כן לא זכתה במספר כל כך גבוה.
2. 17/6/92
שמונה ימים אחרי אותו גמר מיתי, לא ידעה נפשי מרוב צער. מאמן נבחרת אנגליה, גרהאם טיילור, החליף במשחק נגד שבדיה ביורו 92 את גיבור ילדותי הראשון, והכדורגלן האהוב עלי עד היום, גארי ליניקר, באלן סמית. בכך מנע מליניקר את ההזדמנות האחרונה שלו לשבור את שיא הבקעת השערים של בובי צ'רלטון בנבחרת אנגליה. זה היה משחקו האחרון של ליניקר בנבחרת. כמה חודשים מאוחר יותר, עבר ליניקר לשחק ביפן. הימים היו ימי העידן הבתר אינטרנטי והטלוויזיה הרב ערוצית, ועבורי הודעת העזיבה והמעבר ליפן היו שקולים לסיום קריירה.
3. 25.7.92
עם כל הכבוד לכדורגל, האירוע המלהיב והחשוב ביותר של הקיץ ההוא היו המשחקים האולימפיים בברצלונה. מעבר לעובדה שמדובר, כנראה, באחת האולימפיאדות המוצלחות ביותר-אם לא המוצלחת שבהן- העיר הפכה מודל לאיך אולימפיאדה ממנפת עיר שלמה ומשפרת את החיים בה, על כל הרבדים. עד היום, רבים מזיכרונותיי הספורטיביים הברורים ביותר מקורם בשבועיים הללו, בין סוף יולי לתחילת אוגוסט. מוחי מלא במראות, כמו הייתי סרט תדמית של הוועד האולימפי הבינלאומי, של קווין יאנג שובר את שיא העולם ב-400 משוכות, פרנן קאצ'ו מניף את ידיו אל על וזוכה בזהב ב-1500. שנאתי את דיטר באומן רץ ה-5000 ובכיתי כשפסלו את סמואל מטטה הרץ הזמבזי ומנעו ממנו להיאבק עם קווין יאנג. אני זוכר את אלנה מאייר ודרטה טולו, את דריק רדמונד מותח שריר ומפגין רוח קרב אולימפית, בוכה ומסיים את מקצה חצי הגמר ל-400 מטרים בעזרתו של אביו. והס מלהזכיר את בובקה, קארל לואיס, רביעית השליחים האמריקאית, פרנקי פרדרקיס, סאלי גאנל.
בבריכה השחייה הכי אהבתי את אנטוני נסטי הסורינאמי וקריסטינה אגרסגי ההונגריה. התוודעתי לאלכסנדר פופוב, ג'נט אוונס ומט ביונדי וצפיתי בוויטלי שרבו ובדרים טים (וגם ביעל ארד ואורן סמדג'ה)
4. 15.7.92
נחזור אחורה בזמן עשרה ימים. איני זוכר היכן זה בדיוק היה, אך באותו יום יולי קיצי, הייתי עם הורי בחופשה בחו"ל. היה זה אחה"צ רגיל למדי ועל מסך הטלוויזיה בחדר המלון שידרו את הטור דה פראנס. ברקע רכבה דבוקת הרוכבים משטארסבורג למולוז (מולהאוס). שלב ביניים סתמי, חסר משמעות עבור הרוכבים המובילים. לורן פיניון היה שונה מכל הספורטאים שראיתי עד אז. היה לו שיער בלונדיני ארוך ומדובלל, אסוף בקוקו ומשקפיי ראייה עגולים. ממש כמו אלה שאבי הרכיב. חזותו השונה והמשקפים שיוו לו מראה אינטלקטואלי, כמו היה מרצה באוניברסיטה בוגר מאי 68 ולא ספורטאי על מקצועי. אלו גם היו שניים מכינוייו הרבים: "הפרופסור"' וה"האינטלקטואל" וגם "המלאך הבלונדיני". היפי על אופניים. אחד מהרוכבים היחידים עם תעודת בגרות מלאה והפאריזאי האחרון לזכות בטור דה פראנס.
באותו אחה"צ ניצח פיניון את השלב. היה זה נצחונו האחרון בטור והפעם הראשונה בחיי שראיתי מרוץ אופניים. מאותו רגע נדבקתי קשות בחיידק האופניים. שנה מאוחר יותר הוא פרש. פיניון היה מגדולי הרוכבים המודרניים. בטרם מלאו לו 24 הוא כבר זכה פעמיים בטור. ב-1984 הוא גבר על ברנר הינו האגדי. ניצחון שעבור רבים מסמל קו פרשת מים: תום עידן הדינוזאורים-קופי, אנקטיל, מרקס והינו. רוכבים שניצחו הכול והרבה- ותחילתו של עידן חדש, מקצועי יותר, שערורייתי יותר, מסחרי יותר ומלהיב פחות. בשנים שאחרי הניצחונות ב-83-84, פציעה רדפה פציעה ופיניון התקשה לשחזר את כושרו. אולם למרות ביש המזל, הוא המשיך לזכות במרוצי שלבים קטנים, בקלאסיקות כמו הפלש וולון ומילאן-סן רמו, סיים שלישי בוואלטה, זכה בג'ירו ב-89, אחרי שגנבו ממנו את החולצה הוורודה ב-84 כדי שהאיטלקי פרנצ'סקו מוזר, יוכל לזכות בה. בסוף העשור הוא כבר חזר לשיאו.
אבל במיתוס הפיניוני יש ממד טראגי. בדברי ימי האופניים ובזיכרון הפופולארי, ייזכר פיניון כמי שהפסיד את הטור דה פראנס בפער של שמונה שניות לגרג למונד. הפער הקטן אי פעם. בשלב האחרון לפאריס, במרוץ נגד השעון סביב רחובות פאריס, ממש על השאנז אליזה, סיים הצרפתי שלישי בקטע אך איבד את יתרונו בן ה-50 שניות. למונד, שהיה שען מומחה, הכניס לראשונה לטור כידון אירונדינמי ובכך מנע מפיניון ניצחון. פיניון, רומנטיקן של אופניים, לא ראה כל חשיבות בשימוש באותו כידון. יתרה מכך, חצי שנה לאחר ההפסד, נפסל פיניון ממרוץ מקומי בגלל שימוש באותו כידון. למונד טוען שהניצחון הגיע לשניהם ושהוא היה עצוב בשביל פיניון. הצרפתי המשיך לרכב עוד ארבע שנים, הגיע להישגים מסוימים, אך ימיו הגדולים כבר היו מאחוריו.
פיניון לא היה רוכב אהוב. הוא נחשב סוליסט, שחצן בצעירותו ועוף מוזר ולא ממש חברותי בדבוקת הרוכבים. אבל הוא היה גם טיפוס חריף, ידוע בכנותו, בחוכמתו ובהבנתו את עולם מרוצי האופניים. אחרי פרישתו, הפך מארגן מרוצים ועמד בראש הפאריס-ניס. הוא ניסה למנוע את פשיטת הרגל של המרוץ, אך לא הצליח ונאלץ למכור אותו לתאגיד הספורט "אמורי", מארגני הטור והמו"לים של לאקיפ. בתחילת שנות ה-2000 פתח דף חדש בחייו ועבר לטלוויזיה. כנותו, חוכמתו, אי הליכתו בתלם, רצונו לראות מרוצי אופניים יותר אגרסיביים- חלק מהתכונות שהרחיקו אותו מרוכבים אחרים, הפכו אותו עתה לאיש טלוויזיה פופולארי ואהוב.
הייתה לו ידידות אמיצה עם לאנס ארמסטרונג, והאמריקאי אף כתב באוטו ביוגרפיה שלו איך פיניון הזמין אותו ב-1996 לארוחת ערב וחיבק אותו, חיבוק עז כשהתגלה הסרטן בגופו. ערב לפני מותו צייץ ארמסטורנג "קדימה לורן", במאמץ עידוד אחרון מול המחלה.
אחרי שירותי הצבאי, גרתי תקופה בפאריס. עם חזרתי ארצה עשיתי מנוי לערוץ הטלוויזיה הצרפתי רק כדי לצפות בטור דה פארנס, בשפת האופניים ולהאזין ללורן פיניון. זכור לי מפגש איחוד שהערוץ ארגן בין למונד ופיניון. בין הצרפתית הרצוצה של הראשון לאנגלית הקלוקלת של השני, גילו השניים כי הפכו לחברים טובים וקרובים. בשנה שעברה פרסם לראשונה פיניון בספרו "היינו צעירים ונטולי דאגות" כי הוא חולה בסרטן ושהמחלה התפשטה בגופו. ב"פרי מאץ" הודו ש- 50 הוא גיל צעיר מכדי למות.
בצרפת, ההספדים הגיעו מכל קצוות הקשת הספורטיבית והפוליטית. הנשיא ניקולה סרקוזי, ראש הממשלה פרנסוא פיון ושרת הספורט רמה יאדה היו בין המנחמים. אפילו מזכירת המפלגה הקומניסטית ושרת הספורט לשעבר, מארי ז'ורז' בופה לא שכחה: "לורן היה אלוף דגול ואיש אמיתי…איש שתמיד רצה לחלוק את התובנות העמוקות מעולם הספורט בכלל האופניים בפרט והחיים בגדול. הוא היה אישיות לא טיפוסית שהערכתי רבות".
"נקודת המפנה בחיי היא אותו יום אחרון בטור של 89. יום של עצבות בלתי רגילה, הפסד מפלצתי, לא מקובל. היום היחיד בחיי בו כמה שניות הפכו נצח" – לורן פיניון.
