אף אדם לא אוהב להפסיד, כל שכן אדם שעוסק בספורט. אך יש מקרים בהם הרצון לנצח הופך לפחד מהפסד אפשרי וגורם להתייאשות עוד לפני שבכלל מנסים. איך נמנעים מהמצב הזה?
מאת:מיכל יערון; דר' גיל גולדצויג
אחד הדברים שלא צריך ללמד אנשים זה לשנוא להפסיד. הנטייה להתרחק מכל מה שגורם לנו אי נעימות טבועה כנראה עמוק במטען הגנטי שלנו. בעצם מדובר במנגנון הישרדות: כל יצור חי, יתרחק מדברים לא נעימים ויתקרב לנעימים. דברים לא נעימים נתפסים כמסוכנים לקיום ומכאן הנטייה להימנע מהם. מחקרים מראים שהתופעה קיימת אצל כל בעלי החיים מחלזונות ועד בני אדם.
אז מה מיחד אותנו כבני אדם? היכולת שלנו לחשוב לטווח רחוק שמאפשרת לסבול דברים לא נעימים מתוך הבנה שבסופו של דבר נזכה ברווחים גדולים יותר. מרגע שלומדים בגיל צעיר מאוד את המשמעות של הפסד וכישלון לעומת הצלחה וניצחון, הפסד מחובר לחוויה שלילית ורגשות לא נעימים. הפתרון לחוויה השלילית שהפסד מעורר הוא או הימנעות ("אני לא משחק יותר") או מאבק באפשרות של להפסיד ("אני אמשיך להילחם ולספוג הפסדים כי בסופו של דבר אני יכול לנצח").
אנחנו גדלים בחברה תחרותית ומגיל צעיר רגילים למדידה, ספירה ובדיקה. "הבן של שכנים כבר עומד והבן שלי רק זוחל" – הפסדנו בתחרות, או "הבת שלי כבר מדברת ושלך עוד לא?" – ניצחנו בתחרות. ילדים לומדים במהירות שהמבוגרים מעריכים הצלחה והישגים וביקורתיים כלפי הפסדים. המושג של הפסד מלווה אותנו מגיל צעיר במאבק על "מקום" בבית, בגן ובבית ספר או במאבקים על משחק או צעצוע. ככל שנתבגר ונתמקצע כך ההפסד הופך מחובר חזק יותר לחוויה רגשית לא נעימה, מאחר והביקורת הסביבתית מחריפה. היחס שלנו אל הפסד הופך במשך הזמן לגורם מכריע בדרך בה ניגש אל משימות בחיינו באופן כללי ובספורט במיוחד.
כל מי שעוסק בספורט יודע כי הפסד הוא חלק אינהרנטי מהפעילות הספורטיבית התחרותית. האם יש ספורטאי שלא מפסיד? כולנו יודעים שלא, בלתי ניתן לעשות פעילות ספורטיבית תחרותית מבלי להיחשף להפסדים ובתדירות גבוהה. מה שיקבע את ההתמודדות יהיו הרגשות והמחשבות מסביב לחווית ההפסד ובעיקר המתח בין פחד מהפסד לשנאת תחושת ההפסד. פחד מהפסד יהיה הרסני לספורטאי. ספורטאי שמפחד מהפסד לא ייקח סיכון ובמקרה של ספורט תחרותי לא לקחת סיכון פירושו בד"כ להישאר בבית. הפחד הוא המקור לאמירות מהסוג "אם רק הייתי שם הייתי מנצח", כלומר הספורטאי נשאר בבית בתירוץ מינורי וממשיך להגיד לעצמו אני יודע שאם הייתי שם הייתי מנצח אבל הוא לא מצליח להביא את עצמו למצב של "להיות שם". במקרים קיצוניים אפשר לפגוש ספורטאים שמביאים עצמם למצב של חולי או פציעה – העיקר שלא להשתתף בתחרות. כנראה החוויה הרגשית הקשורה להפסד כל כך קשה והפחד כל כך רב (לאכזב….) שההימנעות מהווה פתרון "מצוין".
לעומתו, ספורטאי ששונא להפסיד אבל לא פוחד להפסיד ייגש לכל תחרות כאתגר. אפילו זו תחרות שברור לו לחלוטין שהוא הולך להפסיד בה. הוא יראה בתחרות כזו עוד הזדמנות להתאמן. ספורטאי כזה ירתום את שנאת ההפסד למאבק לניצחון. הוא יהיה מוכן לחוות את ההרגשה הקשה כי הוא לא יפחד ממנה וזהו בדיוק מה שיאפשר לו להיות מוכן לבדוק את יכולותיו, גם אם הדבר יסתיים בהפסד.
אז בפעם הבאה שלא בא לכם להתחרות כי אתם לא רוצים להפסיד תגידו לעצמכם – אני לא מפחד מההפסד, אני שונא להפסיד וזה הכוח שאני לוקח איתי לתחרות.
מיכל יערון – לעוף פסיכולגיית ספורט מתקדמת
