"בהרים, לאורך חופי תל אביב ובמקומות נידחים ברחבי העולם
חזרתי שוב ושוב על המנטרה – פחות מארבע. כי 3:59:59 זה הישג ו 4:00:01
שעות זה כישלון מהדהד וצורב." אברהם בורג, למרות הפציעה החל לרוץ… אבל לאט
מאת:אברהם בורג
זהו. זה הפוסט האחרון בנושא בכיינות, מסכנות והתאוששות. אני כבר רץ. לאט, אבל רץ. יותר קרוב מרחוק, אבל עם נעליים, כובע, זיעה ומשקפיים. זה הרגע להסתכל אחורה על השנה האחרונה ולשאול למה לעזאזל, זה קרה? הפרופסור אומר – זה הכל בגלל כף הרגל. הד"ר אומר: זה בגלל דופן הבטן. הפיזיותרפיסטית משוכנעת שזה ראש הירך ואולי הגיל. מומחה עממי אחד יודע בוודאות שריצה זה לא בריא "ויש לו מחקרים שמוכיחים את זה". וידען פופולרי טוחן לי ת'ראש על יוגה, מדיטציה וקנאביס רפואי (בלי הרפואי) כמפתחות חיוניים להצלחה בחיים הספורטיביים שלי.
כולם צודקים. אבל בפנים, בעומק אני יודע למה. הכל בגלל שתי שניות. השקעתי בחיי עשרות זוגות נעליים, מאות שעות אימונים, אלפי קילומטרים, מאות אלפי קלוריות ומיליוני פעימות לב כדי לרוץ מרתון לפחות ב- 3:59.59 שעות. בוקר בוקר; בהרים, לאורך חופי תל אביב ובמקומות נידחים ברחבי העולם חזרתי שוב ושוב על המנטרה – פחות מארבע. כי 3:59:59 זה הישג ו 4:00:01 שעות זה כישלון מהדהד וצורב. היו לי כאלה והיו לי כאלה. ושום דבר לא ישווה למאמץ העילאי, שמעבר לכוחותי, להרים את הרגליים קצת יותר, למתוח את המפשעה מעבר לגמישותה, להאיץ את הלב שיתן לי עוד קצת דם כדי לפרק עוד חומצת חלב, לפמפם עם הידיים כדי להכריע את שתי השניות האלה. שוב ושוב ועוד ועוד עד שהגוף התמרד, מחה והכריז על שביתה פראית.
כשירדתי מארבע השעות במרתון, משעתיים בחצי, מחמישים בעשרה, חשבתי שכל שניה בתכנית האימונים היתה שווה את ההישג. ובשנה האחרונה מחקתי את הכל. לא היה שווה להפסיד שנת ריצה בחיים בשביל שתי שניות של אגו. עכשיו אני כבר שוב רץ. חמישים ק"מ לשבוע, החמישים הכי איטיים בחיי. בכל צעד אני חוזר לעצמי. רץ את ההגדרה הנפלאה של נחשון שוחט: "קילומטרים בלי תהילה". הם מתרבים והולכים. ואני שואל את עצמי מה מחכה לי בסופם של הקילומטרים האלה. אני רוצה לרוץ מרתון, רק עוד פעם אחת, וזהו. אבל לרוץ אותו אחרת. אני רוצה לרוץ מרתון בחמש שעות. כל שניה פחות מחמש שעות, כל דקה לתחום הארבע תירשם אצלי ככישלון. מישהו אמר לי פעם "מי שיודע לרוץ לאט יודע לרוץ”. ומסתבר שכנראה אני עדיין לא יודע לרוץ. רק עכשיו אני מתחיל ללמוד, מההתחלה. לאט לאט. כל יום שלי הוא מחווה לארתור לידיארד: "לרוץ לאט כל האפשר". רחוק ככל האפשר משתי השניות המכוננות. לרוץ לאט וביסודיות. לא לרוץ לאט סתם אלא לרוץ רגוע. לא לרוץ "חזק" אלא לרוץ נעים וליהנות. לא לרוץ בשביל ה"מה יגידו" אלא בשביל ה"מה זה אומר לי". לא להילחם בפציעה אלא לאהוב את הריצה, להתאהב בכל בוקר מחדש. ומכיוון שזה יהיה המרתון האחרון בחיים שלי אני מקווה ליהנות כל כך, עד שישאר לי מספיק כוח להתחיל מיד להתכונן לכל אלה שיבואו אחריו.
