"לפעמים זהו נייח מוכר, חבר, מישהו שאתה מכיר מהעבודה או
ממקום שאינך זוכר מהו, והתהייה "מאיפה הוא מוכר לי?" נמשכת איתך עוד כמה
דקות אחרי שהשארת אותו מאחוריך והוא אותך מלפניו." הטור של אור
מאת:אור
הרבה נאמר על אלה שרצים איתך, פחות על אלה שאתה חולף על פניהם. הנייחים נקרא להם, זוג על ספסל, אישה עם תינוק, שלושה שיושבים לקפה, אתה רואה אותם לרגע, מספיק כדי לצלם מעין פולרואיד מנטלי שלהם לפני שהנוף האנושי מתחלף שוב. החולפיות של החיים, האנשים שתחלוף על פניהם, שיש לכם רגע קצר של קשר עין לפני שתמשיך הלאה ואולי תתקל בהם שוב בעתיד ואולי לא, החולפים הנייחים.
איור: גגו עשת
הנייחים הם תופעה עירונית,לא תפגוש בהם ביער בן שמן, שם, בבוקרו של יום שישי תמצא רק ניידים, רצים, דו גלגליים או שועלים. הנייחים הם תופעה אורבנית כמו גורדי השחקים והחניונים התת קרקעיים. הנייחים אינם בהכרח נייחים במובן זה שאינם זזים אלא שהם נייחים ביחס לרץ, כלומר מתקדמים בקצב איטי בהרבה ממנו. לרוב, הנייחים אינם טורדים את מנוחתם של הרצים, הם חלק מתפאורת הריצה כמו עצי השדרה, אספלט הכביש והמכוניות. זאת לא פגישה ואפילו לא חצי פגישה, אלא מבט אחד, קשר עין שנמשך כמה שניות, מערכת יחסים קצרה ביותר, מהגישוש הראשוני ועד לפרידה. לפעמים יהיה שם חיוך או ניד ראש, שפירושיו האפשריים נעים בין "לאן אתה ממהר?" ל"ממה אתה בורח?". לעיתים ישמיעו הנייחים קריאות עידוד "קדימה, קדימה" ובחלוף רצים מסויימים תשמענה גם "תראו את השיער של זה, נראה כמו ליצן" החיוויית, או "אלוני, זה לא יפה להצביע על אנשים" המחנכת.
לפעמים זהו נייח מוכר, חבר, מישהו שאתה מכיר מהעבודה או ממקום שאינך זוכר מהו, והתהייה "מאיפה הוא מוכר לי?" נמשכת איתך עוד כמה דקות אחרי שהשארת אותו מאחוריך והוא אותך מלפניו.
לפעמים הנייח מתבלבל וחושב שהרץ הוא כאחד האדם. שואל לכתובת או לתחנת אוטובוס. לעיתים ישאל הנייח "מה השעה?", לא מבין שהשעון הענק שהרץ עונד על פרק ידו מראה כמעט כל נתון שבעולם, החל במהירות הריצה, קצב הדופק ואפילו מיקומו על פני הגלובוס אבל לא את השעה. אי אפשר להתעלם מזן הנייחים הנפוץ שמכונה "הנייח שאינו רוצה להפריע", שמגיב להופעתך ב"תמשיך, תמשיך", מלטש את מצפונו על חשבון הפעילות הגופנית שלך, כמי שמשליך מטבע לקבצן בפינת רחוב.
הריצה מייצרת לעצמה כללי נימוס משל עצמה, מאפשרת לך להסתפק בנפנוף ולהמשיך הלאה, לפעמים זהו כורח, פרי המאבק שמנהל הרץ עם רצונו לעבור להליכה. במקרים אחרים דווקא בריצה מתאפשר לך להגיב בדיוק כמו שהיית רוצה, הריצה חוסכת את השיחה הבטלה של "מה נשמע?" ואת השקרים מסוג "באמת הרבה זמן, צריכים להיפגש מתישהו" שאף אחד מכם לא מתכוון לממש. במובן זה הריצה מאפשרת סוג של אמת שקשה לקיים במפגשים רגילים, להודות בכך שעם לא מעט אנשים שהכרת בעבר אין לך הרבה במשותף, וזה בכלל לא נורא מבחינתך שלא יוצא לכם לדבר לעיתים קרובות יותר. הסוציולוג היהודי נורברט אליאס, שהקדיש לא מעט מחקרים לנימוסים של חברות קדמוניות, כתב ברוח נבואית בשנות הארבעים של המאה העשרים, קצת אחרי שהפך לפליט באנגליה, שבעתיד, כלומר בהווה שלנו, רוב האנשים יהיו בקשר עם מספר רב יותר של אנשים שהם ידעו עליהם פחות. הריצה מממשת את נבואותו של אליאס.
במובן זה, הריצה חושפת חלק אחר של האני שלך, משוחרר מקודים תרבותיים של נימוסים והליכות. מי שמכירים אותך בתור אחד שתמיד מוכן להקשיב באורך רוח, נתקלים בך כשנשימתך קצרה כאדם אחר, שדבק במטרתו, שמחשיב צעדים קדימה יותר ממילים. למחרת תפגוש אותם בעבודה או במדרגות הבית והנייח יאמר "ראיתי אותך אתמול כשחלפת על פני בריצה שלך". בכל מקרה אחר שהיית חולף כך על פניו מבלי לעצור היית חש באשמה, מרגיש צורך להתנצל על חוסר הנימוס, אבל במקום כל אלה תאמר "כן, רצתי" ותרגיש שלא רק את הנייח השארת מאחור, אלא גם את כבלי התרבות.
