תמונת הסיום המסורתית של כל המתחרים לאחר חלוקת החולצות (בעיגול: נקודת הסיום של התחרות)

התחרות הינה תחרות מנקודה לנקודה אשר מתחילה בשחיה במימיו הקרים של פיורד, ממשיכה ברכיבה מרובת-עליות לאורך אחד האזורים היפים בנורבגיה ומסתיימת בטיפוס על הר בגובה 1800 מטר. קטע הריצה כולל 25 ק"מ שטוחים ולאחר מכן 17 ק"מ של טיפוס בשיפוע ממוצע של 10%, כאשר הקילומטרים האחרונים הם טיפוס בשטח לאורך שביל סלעי. באמצע הטיפוס, בקילומטר ה-32, קיימת עמדת פיצול: מי שמספיק להגיע לנקודה זו תחת קריטריונים מסויימים מורשה להמשיך לטפס לראש ההר ולקבל חולצה שחורה. מי שלא זכה להגיע לנקודת הפיצול בזמן מורשה להמשיך, אך לא לטפס בשטח להר כי אם להשלים את מרחק המרתון המלא במישור. משתתפים אלה זוכים לקבל בתום התחרות חולצה לבנה. הפיצול מתבצע משיקולים בטיחותיים כדי שלא יהיו מתחרים שמטפסים להר בתוך השטח בחושך, ואיננו מהווה cutoff שפוסל מתחרים מלסיים את התחרות.

בשנה שעברה השתתפתי בתחרות אך לא הספקתי להגיע לנקודת הפיצול בזמן. זכיתי בחולצה הלבנה ובזכות לומר שסיימתי את התחרות למרחק איש-ברזל השניה ברמת הקושי בעולם. החלטתי אז שלתחרות הבאה אגיע שוב ואנסה להספיק ולטפס להר – ולזכות בחולצה השחורה הנכספת.

אך לא הכל הולך כל כך בקלות. אם בשנה שעברה הקשיחו את הקריטריונים ביחס לשנת 2008 וקבעו קריטריון של "זמן גג" לעליה להר (לפיו מי שיספיק להגיע לנקודת הפיצול בקילומטר ה-32 ק"מ של הריצה עד 14:30 שעות יורשה לעלות להר), הרי שהשנה הקשיחו את הקריטריון כפליים: זמן הגג נשאר  14:30 שעות אולם נוספה הגבלה של כמות המשתתפים, לפיה רק 160 הראשונים שיגיעו לנקודת הפיצול (מתוך 250 מתחרים) יורשו להמשיך להר; כל השאר, ללא תלות בזמן הגעתם, יופנו לסיים את המסלול במישור לקבלת חולצה לבנה. אם לא די בכך, הרי שהשנה הוקצו 50 מקומות למתחרי עילית, כך שלהגיע בין 160 המתחרים הראשונים הפך למשימה קשה עוד יותר. על בסיס תוצאות מצטברות מהשנים שעברו חישבתי שהשנה, על מנת לעלות להר, נדרש יהיה להגיע לנקודת הפיצול בזמן של עד 13:40 שעות (למען ההשוואה, בשנה שעברה הגעתי לשם לאחר למעלה מ-15 שעות); היה צריך לכוון גבוה כדי לעמוד במטרה זו.

יש לציין כי השנה הנוכחות הישראלית בתחרות הכפילה את עצמה: עומר קרפ, אתלט מנוסה ואיכותי, השתתף אף הוא בתחרות השנה. עומר זכה בחולצה שחורה בתום תחרות חזקה וטובה, אך לא נקדים את המאוחר בשלב זה…

האימונים
לאור לקחים מהשנה שעברה, ביצעתי עם המאמן (גווין קנינג) מספר שינויים בתוכנית האימונים:
•   התחלתי את תוכנית האימונים כשמונה חודשים לפני התחרות והשקעתי בדיאטה להורדת המשקל.
•   ניסיתי לעלות מדרגה ביכולת הרכיבה באמצעות התחברות לקבוצת רוכבי מאסטרס מהחזקות בארץ: "רוכבי אשכולות". הקבוצה, המורכבת מרוכבים מעולים, מקסימים וחברותיים, קידמה אותי רבות והוכיחה עד כמה טוב להיות "זנב לאריות".
•   השקעתי רבות באימונים משולבים ארוכים (בשבועות השיא האימונים הארוכים הללו כללו 7 שעות רכיבה בתוספת שעה ריצה או 6 שעות רכיבה ושעתיים ריצה).

השנה נוסף גם הבדל מהותי אחר, שהיווה מרכיב משמעותי מאוד בחוויית התחרות: מאחר שמדובר בתחרות ללא תמיכה מצד המארגנים, נדרשים המשתתפים להגיע עם צוות תמיכה מלווה. בשנה שעברה הצטרפתי לקבוצה בריטית שהציעה תמיכה ל"מתחרים בודדים". השנה הגעתי עם אישתי וחבר טוב, שהפכו את הנסיעה כולה לחופשה מהנה וכייפית.

התחרות

כמו בשנה שעברה, מצאתי את עצמי קופץ בחמש לפנות בוקר מהמעבורת למימיו הקרים של הפיורד. אמנם לאחר מספר דקות מרגישים שמתרגלים לקור של המים אולם רק עם סיום השחיה, בעת החילוף לרכיבה, כאשר מרוב רעידות וחוסר תחושה בידיים לא הצלחתי לעמוד ישר וללבוש את חולצת הרכיבה, הבנתי עד כמה הקור השפיע עלי. כבר בשחיה קיבלתי סתירת לחי מעוררת (שהגיעה לי לאור העובדה שהרגשתי בטוח שהגעתי לתחרות חזק ומוכן): לאחר שחיה חזקה ויעילה, בתחושה טובה ובהרגשה שאני מהיר מאי פעם, גיליתי ביציאה מהמים שהזמן שלי גרוע כמעט ברבע שעה ביחס לציפיותי וכי אני מפגר בכ- 10 דקות ביחס לתוצאה של השנה שעברה.		על המעבורת, לפני הקפיצה למים

מאחר שאין טעם לעסוק בהסקת מסקנות או תחקירים במהלך התחרות עצמה, ביצעתי חילוף והתחלתי ברכיבה. בשנה שעברה הבנתי במהלך הרכיבה שאני מפגר מאוד ביחס לתוכנית הזמנים ולכן עבדתי קשה במהלך הרכיבה לסגור את הפער שנוצר. הפער אמנם נסגר אולם שילמתי על כך בהתפרקות בחלק השני של הריצה. השנה ניסיתי לעבוד די חזק (אך לא יותר מדי) כבר מתחילת הרכיבה. אמנם התנאים השנה היו קשים ביחס לשנה שעברה, עם רוחות פנים עזות וקטע מתסכל של גשם וערפל, אך האימונים הוכיחו את עצמם וסיימתי את הרכיבה בזמן המתוכנן (8:20 שעות) ועם מספיק "דלק במיכל" לשלב הריצה.  
בשטח ההחלפה לפני הריצה היה נציג של צוות התחרות שעדכן את המשתתפים במיקומם היחסי. לאחר חילוף מהיר לריצה גיליתי להפתעתי שאני במקום ה-170… גם המתחרים שהיו לפני ומאחורי הבינו שהם גבוליים אל מול מכסת 160 המתחרים שיורשו לעלות להר ושבעצם כולנו מתחרים בינינו על הזכות לחולצה השחורה, לכן מקטע הריצה הראשון של 25 הק"מ במישור היה מקטע בו כל אחד מהמתחרים ניסה לעקוף אחרים ולא להעקף. התחרות בין כולם, יחד עם העייפות המצטברת, גבו את המחיר ולאורך הדרך מתחרים רבים החלו להאט ואף לעבור להליכה.

הקילומטר ה-20 לריצה (ברקע:  נקודת הסיום על ההר, מכוסה בענן)

לאחר 25 ק"מ מתחיל הטיפוס התלול להר ועד לנקודת הפיצול יש להתמודד עם 7 ק"מ בשיפוע ממוצע של 10% בקטע שנקרא Zombie Hill (לאור הצורה בה רוב המתחרים נראים בשלב זה של התחרות). כמעט כל המתחרים נוהגים לעלות את המקטע הזה בהליכה מהירה, אך לא כך היה השנה… בתחילת העליה מצאנו את עצמנו מתחלקים לשתי קבוצות: אלה שמוכנים לעשות הכל כדי להגיע בין 160 הראשונים, ואלו שלא נותר בהם כוח להתמודד עם הטיפוס.  צוות התמיכה המדהים שלי מנע ממני מלהכלל עם הקבוצה השניה תוך כדי דירבונים בעידוד / צעקות / גערות, כדי שלא ארשה לעצמי להשבר. לאורך העליה היינו מספר מתחרים שעקפנו רבים שהלכו, תוך שאנו מתקדמים בהליכה מהירה או ריצה, מתחרים בין עצמנו על המקום ה-160. לקראת תום העליה נשארנו קבוצה של כ-5 מתחרים, קרובים יחסית זה לזה ועם "מאזן אימה" בהתקדמות: בכל פעם שאחד המתחרים התחיל לרוץ – האחרים התחילו לרוץ גם כן כדי לשמור על הפער ביניהם שלא יקטן או יגדל; כאשר חלק מאיתנו עברו להליכה אז גם האחרים, שהיו תשושים אף הם, הרשו לעצמם להאט. בסופו של דבר נוצר פער גדול בינינו לבין המתחרים שמאחורנו, כאשר אני האחרון בחבורה ולא ברור לנו מהו המיקום שלנו ביחס למגבלת 160 המתחרים.

אל נקודת הפיצול הגעתי בזמן של 13:45, זמן שהיווה שיפור של כמעט שעה וחצי ביחס לתוצאת השנה שעברה. ארבעת המתחרים שהיו לפני עמדו והמתינו בנקודת הרישום; כבר ראיתי כיצד אני מופנה למסלול החלופי במישור – אך במקום זאת מנהל התחרות הורה לי להבדק על ידי הרופא ואמר לי שאני ממשיך לכיוון ההר! בדיעבד גיליתי שהגעתי לנקודת הפיצול במקום ה-163 אולם, כנראה, מאחר שהיינו קבוצה יחסית צפופה (ביני לבין המתחרה שהגיע לפיצול במקום ה-159 הפרידו דקות בודדות) ומאחר שהיה פער גדול בינינו לבין המתחרים שמאחורי, מנהל התחרות החליט לאפשר לכולנו לטפס על ההר ו"לסגור" את הגישה אליו רק לאחר שאנו עוברים. המתחרה ה-164, שהגיע לנקודת הפיצול כ-10 דקות לאחר מכן, הופנה לסיים את התחרות במסלול המישורי.

מבלי יכולת להבין או להאמין, המשכתי לטפס בעליה להר. חברי הטוב הצטרף אלי בקילומטר ה-37 וביחד טיפסנו בשטח אל עבר פסגת ההר. בהלם מוחלט ובחוסר יכולת להפנים את מה שקורה, הגענו ביחד לפסגה בזמן מצטבר של 16 שעות ו-40 דקות – או זמן של חיים שלמים – מאז הקפיצה למים לפנות אותו הבוקר. צוות התחרות הריע לנו עם הסיום ובהיותנו המתחרים האחרונים להגיע לפסגת ההר (ובהתחשב בכך שזוהי תחרות אינטימית ומשפחתית), עזרנו להם לקפל את העמדה ולהוריד את הציוד מההר.

הירידה מהפסגה התבצעה בתוך קרון תחתי מתקופת מלחמת העולם הראשונה אשר גורם לכרמלית בחיפה להיראות כמו מחלקה הראשונה, והיוותה חוויה בפני עצמה – אך זה לא הפריע במאום לאף אחד מהמתחרים התשושים והמאושרים שזכו לעלות להר.

למחרת, בטקס חלוקת החולצות, הייתי המאושר באדם. עד עכשיו קשה לי להאמין שזכיתי לעשות את זה: לטפס להר ולזכות בחולצה השחורה! אינני אתלט חזק והתוצאות שלי בתחרויות בדרך כלל נמצאות באזור השליש התחתון של דף התוצאות. המסר שלי הוא פשוט: זה אפשרי!  צריך להאמין, להעיז ולהיות נכונים להשקיע. התחושה בסיום מצדיקה את הכל.

Team Yuval:  ערן זאבי, אנוכי והדס

תודות
אין בי ספק שהישג זה לא היה מתקרב להיות אפשרי לולא עזרתם של מספר אנשים מיוחדים: גווין קנינג מאנדיור, המאמן שלי מזה שנים, שיודע הרבה יותר טוב ממני כיצד לדחוף אותי ולמה אני מסוגל. לחברי היקרים לאימונים: קבוצת רוכבי אשכולות, גדי גרפינקל, שגיא בר, טל גולדשטיין ועמית שטיינברג, שעזרו לי להעביר את שעות האימונים הארוכות והחמות עד מאוד. ולגדולים מכולם, צוות התמיכה המסור – אישתי היקרה הדס וערן זאבי, החבר הכי טוב שאדם מסוגל לאחל לעצמו, שאילולא תמיכתם המסורה והמדהימה לאורך התחרות ובמקטעים הקריטיים בהר, הכל היה נגמר אחרת לגמרי.